|
על צה"ל, תורת הביטחון,
הדוקטרינה הצבאית ויעדים לאומיים יוסי בלום הלוי המאמר נכתב במקורו בערב ראש השנה תש"ס ועודכן בערב ראש השנה
תשס"ב בתום שנה למלחמת
אוסלו. בוויכוח המתנהל בישראל סביב הסדרי השלום
משתקף צה"ל כצבא החזק ביותר במזה"ת וכי מפקדיו, המוכשרים והאמיצים
מכל, מסוגלים להגן על ישראל בכל הנסיבות ובכל התנאים. והואיל ואנו כה חזקים,
ומסוגלים להגן על הקיום ועל סל-נכסים לאומי המצוי בידינו, אפשר "ללכת
לקראת" הערבים ולהשיג הסכמי שלום בכל מחיר. אמונה זו בכוחו של הצבא לא
נתערערה אפילו לאחר כישלונו של הצבא לגבות את מטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום
הכיפורים. מטרות אלה, שאושרו ע"י ממשלת ישראל ב- 9 במאי 1973 (בעת כוננות
"כחול לבן"), קבעו: "למנוע מהאויב כל הישג צבאי, להכריעו ולהשמיד
מקסימום של כוחות ותשתית צבאית. השגת
מטרה זו צריכה להקנות לישראל יתרונות צבאיים הן ביחסי הכוחות והן בקווי
הפסקת האש" (להלן "אופציית-ההכרעה"). עם מטרות אלה התפתחה
בצה"ל גם "תורה שבעל-פה", שגרסה שעל צה"ל לנצל הזדמנויות
במלחמה ולכבוש שטחים נוספים כדי לתת לדרג המדיני קלפי מיקוח במו"מ עם
הערבים. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה שהצבא לא מילא אחר הציפיות של הדרג הצבאי
ודעת הקהל הישראלית כאחת.
לחקירת
מחדלי מלחמת יום הכיפורים – ישראל
974 1
(מתוך הספר התקדשות – זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים) בניגוד לתורת הביטחון ההיא, צה"ל נגרר למלחמה והיה מוכן
לספוג מכה ראשונה, למרות שידע, לפחות בעיתוי של כמה שעות על תחילתה. מלחמת יום
הכיפורים הייתה מלחמה יזומה על ידי ברית
ערבית, ולמרות הדוקטרינה של מכת-מנע-מקדימה, שנוסחה בזמנו על ידי יגאל
אלון. צה"ל גם לא קבע את עיתויה ולא היה מוכן אליה משום היבט אפשרי:
קונספטואלי, אסטרטגי, טקטי וארגוני-לוגיסטי. החלטות הדרג המדיני והצבאי הבכיר
ערב המלחמה, בפתיחתה ובניהולה, הוכיחו כושר מצביאות גרוע, אי הבנה של הווית הצבא
והמלחמה, כישלון דוקטרינרי מוחץ של חיל היבשה ושל זרוע האוויר והצלחה רבתי של
חיל הים, שלא נשבה בקונסצפיות השולל שרווחו בצבא אחרי מלחמת ששת הימים.
(מתוך הספר התקדשות – זיכרונות ממלחמת יום
הכיפורים) מליוה"כ הייתה
מלחמת הטוראים שהצילו את ישראל מכישלון מנהיגיה תופעות הפקרת פצועים ולכודים במעוזים –
חזרה באירועי קבר יוסף ביתר חומרה אלמלא נחלץ החייל-הפשוט והמפקד הישראלי
בדרג השדה למלחמת חרמה באויב, הייתה
ישראל, אף אם לא חדלה להתקיים כמדינה, נסוגה, לבטח, לקווי 1967 בכל
הגזרות, מוסרת את ירושלים לערבים ומקבלת תכתיב להקמת מדינה פלסטינית עוד ב-
1974. בהלם של פתיחת המלחמה,
בצהריי יום הכיפורים, ובמתקפת הנגד של השמונה באוקטובר 1973 הובס חיל היבשה של
צה"ל תבוסה מכאיבה וכמחצית מהכוחות הסדירים בשתי החזיתות הושמדו. תחושתו של
משה דיין בדבר "חורבן בית שני", ובעיקר הנחייתו להתכונן לנסיגה בכל
הקווים, ולנטוש את "אופציית ההכרעה" חלחלה לדרג הפיקוד הבכיר
בצה"ל והשפיעה מאז על כל מהלכיו. הרמטכ"ל דדו ביקש ב- 13 באוקטובר מהדרג המדיני לבקש הפסקת אש
מהערבים, באמצעות האמריקנים, וסאדאת, שדחה בקשת כניעה זו, שגה את שגיאתו
האסטרטגית היחידה והגורלית במלחמה. המעניק לו מדליה במסדר
"הניצחון" לאחר מלחמת אוקטובר
האלוף אריאל שרון, שלא היה שותף להכנות
למתקפת הנגד הכושלת וניסה למנוע אותה במתכונתה המקורית, לא היה שותף גם לנטישת "אופציית
ההכרעה" נגד הערבים, ומהלכיו הצבאיים, ערב הצליחה ולאחריה, קוממו עליו את
הפיקוד הבכיר שדרש להדיחו בעוון "חוסר-משמעת". מאז אותו כישלון קרסה
ומתה תפיסת הביטחון הישראלית "הרתעה-התרעה-הכרעה", שהייתה תקפה מאז מלחמת השחרור
ונחלה הצלחות משכנעות במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים מצאה את הצבא שבוי בקונספציה מודיעינית
שגויה, ועם דוקטרינה צבאית כושלת המבוססת על "בלימה", ו"הלם
השיריון". "הבלימה" הייתה תשובת צה"ל לצורך לנהל קרב הגנה
ולמנוע מהאויב כל הישג קרקעי. הבלימה הייתה אילתור גרוע של הצבא שלא ידע להתמודד
עם מצבים בהם היוזם הוא האויב, שכן בתפיסה הקודמת תמיד צה"ל היה התוקף
ראשון. הדוקטרינה של
"הלם-השיריון" שנוסחה לראשונה על ידי האלוף טל נחלה הצלחה במלחמת ששת
הימים, ולאחריה עברה "שיכלול" על ידי מפקד גייסות השיריון אברהם אדן
שסילק ממנה את מרכיביו החיוניים של שדה הקרב המשולב, חיל הרגלים
והארטילריה. חילות מצרים וסוריה
שלמדו את "הלם-השיריון" מצאו תשובה אופרטיבית לטנק המסתער.
טילים נגד שיריון במלחמת
יום הכיפורים
שימוש מסיבי בטילי נ"ט ובכמויות
אדירות של נשק נ"ט על ידי החי"ר המצרי הכו בהלם את אוגדות השיריון של
צה"ל. כך נוטרלה בימים הראשונים היכולת ההתקפית (אופנסיבה), שהייתה המרכיב
השלישי (ההכרעה) בתפיסת הביטחון של צה"ל. ניתוח של תוצאות קרבות
"הבלימה" הוכיחו כי פיקוד צה"ל לא היה מקצועי, הוא לא הפיק לקחים
מקרבות ההגנה של צבאות אחרים, ולא הבין שהיעד העיקרי במלחמה איננו החזקת שטח
ושמירה על כל מטר שלו, אלא השמדת כוח האויב. פיקוד צה"ל זילזל בכוח הערבי
והזילזול התבטא בדוקטרינה הקרויה על שמו של בר-לב המנוח – ה"בלימה". הבלימה
לא תורגלה מעולם בצה"ל כתוכנית סדורה אך היא הייתה מחויבת מתפיסת "קו בר-לב" ומהחלטת הממשלה
"שלא לתת לאויב שום הישג קרקעי". כל הפכה החלטה ברמה האיסטרטגית
להנחייה אופרטיבית לכוחות היבשה, שצריכים היו לנקוט בטקטיקה של השמדת כוח ולא
בהגנה על השטח. צה"ל לא הבין שבסיני, לפחות, הוא יכול לוותר על שטח, ולפעול
התקפית תוך ריכוז הכוח נגד
הדיביזיות המצריות העדיפות כמותית, משום שהשטחים הגדולים איפשרו לנהל, בזמו
ובמרחב, קרב הגנה שאיננו על קו קשיח, ולאחריו, מעבר לאופנסיבה המתבסס על הצלחת
קרב ההגנה וצבירת כוחות המילואים על פי תוכנית "סלע". צה"ל לא
הבין את המשמעות של עומק-אופרטיבי בקרב הגנה וניסה לבלום את המצרים והסורים על
קו מוצבים דק וחסר עומק, תוך שהוא מפזר את כוחותיו על פי תוכניות
"שובך-יונים" בתעלה, ו"גיר" ברמת הגולן. הכוחות שהוטלו
לקרב, הושמדו כמעט לחלוטין בעת הניסיון לחילוץ המעוזים. קרב ההגנה בדרום רמת
הגולן, נוהל בחלק מהזמן, כאילו מדובר בתקרית אש גדולה ולא מלחמה כוללת. התוצאה
הייתה השמדת שני שלישים מאוגדת סיני בפיקוד מנדלר המנוח והתמוטטות הכוח המגן
בדרום רמת הגולן. על הזלזול בעיקרון ריכוז הכוח המשוריין בנקודת הכרעה, שילמו בחייהם לוחמי חטיבות השיריון בכל החזיתות.
מלחמה זו הוכיחה גם שצה"ל הוא צבא שאיננו מסוגל לנהל מערכים לוגיסטיים
ואספקה לכוחות יבשתיים גדולים. כישלון לוגיסטי ומבצעי דומה זה חזר על עצמו גם
במלחמת לבנון, בגייס שהיה תחת פיקודם של האלופים ינוש בן-גל אהוד ברק. צה"ל
לא ניצל את השטחים הגדולים בסיני לצורך הכרעת האויב ואיבד לא רק כוח ניכר אלא את
המוטיבציה ואת הדחף הפנימי של מפקדים בכל הרמות, להילחם ולנצח.
פיקוד צפון במלחמת יום
הכיפורים
חיילי צה"ל בקווים הקדמיים נוכחו
לדעת שהפיקוד הבכיר אינו חש מחויבות לחייהם, ויעידו על כך הקלטות מרשתות הקשר
במלחמת יוה"כ ועדויות של ניצולים מהקווים. המיתוס של אי הפקרת פצועים
ולוחמים נשבר במלחמת יום הכיפורים ולא שוקם מאז. הטראומה הלאומית של אותה מלחמה
התמקדה במרד עממי של חיילים ובני משפחות שסירבו להמשיך ולשמש
"בשר-תותחים" בידי מפקדים שלא ניתן לסמוך על כישוריהם ועל מחויבותם
לחייליהם. מלחמת לבנון, כמו מבחנים נוספים בהם הועמדו חילות היבשה צה"ל מאז
היום, מוכיחים שהקרע בין הפיקוד הבכיר לחיילי הדרג המסתער (ומפקדיהם עימם) העמיק
והלך עד למשברים חמורים שהתגלו בקרבות סולטן-יעקוב, עין-זחלתא וכפר סיל. בקרבות אלה לא רק שהצבא הסורי ניהל קרב הגנה נכון, שמנע את הגעתו של
הכוח המשוריין העדיף של צה"ל לכביש ביירות-דמשק, אלא שכישלון זה מנע מצה"ל השגה של היעד המערכתי
המרכזי של המלחמה ולמעשה, תבוסה נוספת לזרוע היבשה של צה"ל. אל"מ
עמנואל ולד שחקר, על פי מנוי של 2 רמטכ"לים, את מלחמת לבנון, חשף את מחדלי
צה"ל ואת מבנהו הבלתי מאוזן. היו מי בצה"ל שהדו"ח המקצועי על
הצבא נגע בעצב רגיש מדי. דו"ח ולד נגנז, ולד הואשם האשמת שווא של "ריגול",
זוכה, ועזב את הצבא. משה בר-כוכבא, ז"ל, שכתב מחקר ביקורתי על קרבות
מרכזיים של צה"ל, כמעט והודח על ידי הרמטכ"ל, דן שומרון. מלחמת לבנון
הסתיימה בכישלון צורב, והצבא המפואר במזה"ת מנהל קרב-מאסף מביש בדרך לקו
הבינלאומי, ההולך ונמשך מאז המלחמה ועד לעצם היום הזה. 64 שנים לאחר המאורעות של
ערב מלחמת העולם השניה בארץ ישראל, חזרה ישראל לתפיסה הישנה-נושנה של מפקדת
ההגנה, שנקטה במדיניות "ההבלגה" וקבעה שאת הגנת הישוב היהודי בארץ יש
לנהל מתוך הגדר. כישלונות מלחמת יום הכיפורים לא תוקנו
ומוטה גור המנוח התחייב בפני הפיקוד של הצבא שלא יופקו לקחים, לא ייבנה צבא חדש,
כפי שהתחייב מהתוצאות החמורות של המלחמה. מערכת הביטחון כולה, בזבזה את 26 השנים
שחלפו מאז ולא בנתה, מסיבות סקטוריאליות פנימיות, זרוע יבשה המסוגלת לגבות
מהלכים מדיניים של מדינת ישראל. מגמות פוליטיזציה של הפיקוד הבכיר, שהיו קיימות
מאז הקמת צה"ל – העמיקו עד משבר. תפקודם של קציני חטיבות השריון במלחמת
לבנון, כאלי גבע, (שהפקיר את חייליו ערב הפריצה לביירות וסולק מהצבא), ושל
אל"מ מיקי שחק (סווט), שהפקיר את גדוד שיריון מחטיבתו בקרב סולטן-יעקב וסרב
לחלצו, מוכיחים כי רמת המוטיבציה של קצינים בכירים רבים, שייכותם המשפחתית
והזדהותם הפוליטית עם מגמות פוליטיות של "שלום עכשו", הפכו את
צה"ל לצבא שאיננו בנוי למשימות עימן יצטרך להתמודד בעתיד, ובכל דוקטרינה
שתיבחר. הפוליטיזציה והקריסה הפנימית של הצבא מצאו את ביטוים גם במבחנים של
לחימה "בעצימות נמוכה" שניהל צה"ל בעת האינתיפאדה ובקרבות נגד
החיזבאללה בלבנון ובמנהרת הכותל. פיקוד צה"ל הקרין לדרג הפוליטי חוסר
מקצועיות, היעדר מוטיבציה בלחימה והסתגרות מאחורי "מניעים-מוסריים",
כביכול, בלחימה נגד התקוממות עממית ביש"ע ומול כוחות גרילה מיומנים בלבנון.
מדברות בעד עצמן כמה מההתבטאויות של קצינים בכירים. הרמטכ"ל דאז, דן שומרון
ואלוף פיקוד מרכז עמרם מיצנע אמרו ש"לאינתיפדה אין פיתרון צבאי אלא רק
מדיני". וקצין בכיר בפיקוד צפון לשעבר, תא"ל רפי נוי, כתב בעיתון
ש"אין את מי לנצח בלבנון". היו גם של קצינים זוטרים יותר שהתבטאו
בתקשורת: "שניסינו בלבנון את הכל ואין יותר מה לעשות". צה"ל
ומערכת הביטחון התמקדו מאז הסכמי קמפ-דוד בצד הבלתי רלבנטי של בעיות הביטחון של
ישראל. הואיל ומסקנות הפיקוד הבכיר של צה"ל ממלחמת יוה"כ היו "שהחברה הישראלית לא מסוגלת
יותר לספוג אבדות ולתת גיבוי לאופציית ההכרעה הישנה" של ישראל, וכן, מסקנה
שגויה ומעוותת של קצינים שטענו: "שצה"ל נחל הצלחה בקרב ההגנה וספג בו
פחות אבידות" (*). המסקנה של הסוברים כך הייתה, לפיכך, שעל צה"ל
להתבסס על "מכפילי-כוח-טכנולוגיים" שישמשו בשדה הקרב תחליף לעליונות הכמותית של הערבים. על פי דוקטרינה
זו, אותה כינה האלוף שמחוני: "מניעה-התרעה-ומוכנות", השלום הוא המרכיב המרכזי
בדוקטרינה, ("השלום הוא הביטחון") ויש לשמר את יכולת ההתרעה כדי להיות
מוכן להגיב אם תבוא התקפה ערבית מהחזית המזרחית ו/או הדרומית. במקרה של כישלון
בשני המרכיבים הראשונים או אחד מהם –יתבסס צה"ל על מרכיב המוכנות של הצבא.
בעזרת הכוח הסדיר, בהיקף של גייס אחד (3-4 אוגדות) ינהל צה"ל מתוך שטחי
המדינה (פחות או יותר בקווי 1967 לפי תוכניות ברק) קרב הגנה של נשק חכם כנגד האוגדות המשוריינות של
הערבים. לפי תפיסה זו יימנע צה"ל מקרבות הבקעה ו תימרון לשטחים מהם תיפתח
ההתקפה על ישראל, כדי להשמיד את כוח האויב. כוח האש הטכונלוגי והוא יעשה את
המלאכה הזאת מתוך השטח הצר של ישראל. לא צריך להיות אסטרטג או קצין בצבא כדי
להבין שהדוקטרינה החדשה של צה"ל תמיט על ישראל חורבן והרג המוני בעת מיתקפה,
והיא כמובן, בלתי ריאלית ובלתי מוכחת.
סוללות פטריוט ומערכת החץ
בחיפוי חיל האוויר אמורים לספק מטריה אוויר
שלא כדרכו, ערב צה"ל את ועדת החוץ
והביטחון של הכנסת וסייע בהקמת ועדת משנה לנושא "שדה הקרב העתידי",
בתקופתו של הרמטכ"ל אהוד
ברק. כך שקע צה"ל מאז מלחמת יוה"כ באובססיה לנושא "מכפילי הכוח הטכנולוגיים".
במקום לערוך רפורמה מיידית בחילות היבשה של צה"ל, ולהפכם לזרוע יבשה בעלת מפקדה אחת האחראית לבניין הכוח
ולפיקוד עליו בזמן מלחמה (בדומה
לזרועות האוויר והים) הלך הרמטכ"ל מופז לפשרות שהותירו את חילות
היבשה בפיגור מבצעי עמוק בו הוא מבוסס מאז 1973. צבא ארה"ב, שהתבסס במלחמת
וייטנאם, על אותה תפיסה של יתרון טכנולוגי ("פצצות חכמות", טילים נשק
כימי נגד יערות והפצצות רוויה על ערי וייטנאם) כתחליף לפתרונות אופרטיביים בשדה
הקרב, נכשל והובס. צבא ארה"ב הפיק לקחים מתאימים ממלחמת וויטנאם ובמלחמת
המפרץ ידע כיצד ליצור איזון אסטרטגי מתאים בין יכולות צבאיות של שדה הקרב העתידי
להפעלה, תימרון וניהול קרב משולב של כוחות היבשה האוויר והים של בנות הברית.
אוגדות הפלדה של שוורצקופף, ארטילריה, חי"ר וסיוע אווירי צמוד הם הבשורה
ממלחמת המפרץ ולא הפצצות האוויר ששחקו את עיראק אך לא הכריעו את המלחמה. מסקנותיו
השגויות של פיקוד צה"ל ממלחמת יוה"כ הובילו אותו לקונספציה שגויה
והרסנית מזו של קו "בר-לב". אם תפיסת קו בר-לב, שילבה לפחות אופנסיבה
והכרעה בריכוז הכוח על נקודות הכובד של החזיתות, כלומר אסטרטגיה של הגנה לישראל
הממומשת באמצעות דוקטרינה התקפית והעברת המלחמה לשטח האויב – בתפיסה החדשה הופכת ישראל לישוב אחד
של חומה ומגדל שיושביו מתבצרים מאחורי הגדרות הממוגנות, משגרים אש לעבר האויב
התוקף ומנסים להשמידו בעזרת "מכפילי-כוח-טכנולוגיים". כשלונו של
הרמטכ"ל בתחילת 1993 במבצע "דין וחשבון" בלבנון, מוכיחים שהאיש –
אהוד ברק - שנחשב "לקצין המעוטר ביותר בצה"ל" ופיקד על הצבא, לא הבין
את המשמעויות, הן של לקחי מלחמת יום הכיפורים והן של מלחמת המפרץ, כאחת. ישראל
מאז מלחמת לבנון והאינתיפדה "מתמגנת" והולכת בלא הרף, ומכסה את עצמה
בשכבות מגן כנגד הנשק ההתקפי של האויב. כנגד טילי קטיושה מפתחים
"מערכת-לייזר" (נאוטילוס) המפוצצת את הטילים במעופם לגליל או למפרץ
חיפה. טילי "חץ" נפרסים כדי להגן על מטרות אסטרטגיות וריכוזי אוכלוסיה
מטילים קונבנציונליים ו/או לא קונבנציונליים. כשצה"ל גמר "למגן"
ישובים מכותרים בשטח פלסטיני, הוא החל למגן גם את יישובי גבול הצפון.(חומדי לצון
אומרים שעל צה"ל לשנות את שמו מצבא הגנה לישראל לצבא מיגון לישראל). הצלחות
טכנולוגיות מרשימות ביירוט טילים מחפות על העובדה המרה שמערכת החץ איננה מסוגלת
להגן מפני כל הטילים שייירו
לישראל, כולל טילי נ"מ מיושנים מסוג סאם ואחרים שיטעו את
"מערכת חומה" וישבשו אותה. טילי חץ, לדברי החוקר ראובן פדהצור, עלולים
במקרה של סקאד כימי או ביולוגי להגדיל את הנזק לסביבה במקום למונעו. ישראל של
היום נקלעה לפינה איסטרטגית
חסרת-מוצא המזכירה את איבוד השליטה של חיל האוויר בשמי התעלה ורמת הגולן
במליוה"כ (כתוצאה מהזזת טילי
הנ"מ המצריים לתעלה והפרת הסכם הפסקת האש בקיץ 1970). ישראל הולכת ומצטמקת לקווי 1967, ואף פחות
מהם, כתוצאה מהסכמים ומקביעת עובדות בשטח של ערביי ארץ ישראל נשני צידי הקו
הירוק. אם דוקטרינת ההרתעה-ההתרעה-הכרעה של מלחמת 6 הימים איפשרה להגן בדוקטרינה
התקפית על מדינת ישראל, הרי שעם סיומם של הסכמי השלום לא תעמוד לצה"ל
ולמערכת הביטחון כל דוקטרינה חלופית סבירה, וספק אם צה"ל במצבו מסוגל גם
בקווים הנוכחיים להגן על ישראל. ממשלת ברק דאז, ושרון היום,מהמרת הימור חמור
ביותר על קיומה של מדינת ישראל. אם בתקופה שקדמה למלחמת יוה"כ היו
במטכ"ל קצינים כישראל טל, אריאל שרון, משה בר-כוכבא, משה פלד ושאול זיו,
שקראו תגר הבר-לב'יזם שכשל
במלחמה, הרי היום מטכ"ל צה"ל מעדיף, כנהוג מתקופת מוטה גור ועד מופז,
לשמור על "שקט תעשייתי". קצינים מוכשרים חובשי כיפה נדחים משיקולים
אידיאולוגיים ויחסי ציבור. תוכנית "צה"ל 2000" עוברת לסדר היום
ללא וויכוח ציבורי, ולמראית עין מוקמת "זרוע יבשה להדרכה ולבנין
הכוח". צה"ל מעמיק בחייליו את הנהלים והמשמעת הנוקשה על חשבון הדבקות
במשימה, "הגדלת הראש" החושב בקרב, היצירתיות והיוזמה. היכן המאיר
הר-ציו'נים של שנות 2000, האסא קדמונ'ים והיצחק בן-שוהמי'ם?
ההרתעה-ההתרעה-הכרעה הן תורת ביטחון לדוקטרינה של הבקעה
ותמרון
מול תורת
ביטחון המסתגרת בגדרות וחומות מגן
ומתבססת על מניעה-התרעה-ומוכנות
והפעלת מסת "אש חכמה" על מרחבי התמרון המערכתיים של האויב. "תוכנית ההפרדה"
של ברק היא תוצר של תפיסה קלוקלת זו.
צה"ל שוקע והולך בתוך ביצה טכנולוגית, יחסי ציבור
תקשורתיים, אמירות פופוליסטיות לאישי ציבור ומינויים צבאיים פוליטיים. ישראל חיה
על זמן שאול. מעטים בישראל מכירים את המצב העגום של מערכת הביטחון וצה"ל
לאשורו. רבין ופרס הלכו להסכם אוסלו (וברק לנסיגה מהגולן ומכל יש"ע) משום שלא האמינו בכוחו של
צה"ל לשקם עצמו ולבנות כוח שיעמוד, בעתיד, בפני איומי מדינות ערב והאיסלאם
הפונדמנטאלי. מסיבה זו ממשיך ברק ללכת לוויתורים מפליגים לערבים, שבבסיסם הפיכת
ישראל למדינת חסות אמריקנית, המשוללת, אמנם, נכסים וכבוד לאומי, אך מבטיחה, לפי
הבנתו קיום מינימלי של ישראל בחסות מטריה מדינית-וצבאית אמריקנית. כך הולכת
ומוגשמת, בדרך אנטי-דמוקרטית ובלא שהציבור היהודי יבחין בתהליכים המסכנים את
קיום המדינה, תוכנית-השלבים הערבית המסתייעת בממשלת השמאל הישראלית וזו של
האחדות-הלאומית, מחליפתה-יורשתה. המדיניות המצרית הקובעת שיש "להחזיר את
ישראל לממדיה הטבעיים באופן שלא תסכן את שכנותיה", לובשת מימד מוחשי בלא
מודעות של הציבור היהודי. דרישותיו של ברק, בזמנו, מהאמריקנים לנשק חדיש ולהפיכת
צה"ל "לצבא חדש" כדבריו, לא תפתור את ישראל מבעיות היסוד
הקיומיות שלה. בעיית צה"ל איננה נשק חדיש אלא רפורמה מעמיקה ודרסטית בזרוע
היבשה, והפיכת הצבא ממאגר לובשי מדים ההופכים מיד עם שחרורם לפוליטיקאים מזוהים,
לצבא מקצועי הרואה בצבא ייעוד לכל שנותיו הטובות עד גיל 55-60. בד בבד עם הנסיגה והגולן ויש"ע
הולכות ומתחזקות הנטיות האירידנטיות של ערביי ישראל. תעוזתם הגוברת והולכת של
ערביי ישראל לשבור את הסטטוס קוו בהר-הבית ולהרוס את שרידי העבר היהודי, מגובים
על ידי חוסר-אונים מצד אחד ובשתיקה ובהעלמת עין מצד שני על ידי אלה האמורים
לאכוף את "שלטון החוק" על כלל הציבור. מאחרון השוטרים ועד הראשון
בשופטי בית המשפט העליון יש דין אחד ליהודים מפרי חוק ולערבים הרומסים את
ריבונות המדינה היהודית ברגל גסה ונענים בסלחנות של משרתי הציבור באשר הם.
במשוואת הביטחון הלאומי של ישראל קיים נעלם אחד שהכל יודעים על קיומו ומשקלו אך
מעדיפים שלא להעיר את הנמר מרבצו. בתחומי הקו הירוק, בנגב, במשולש, בגליל,
ובירושלים, הפכו ערביי ישראל את
"שלטון החוק" הישראלי, בכל הקשור לשימושי קרקע חיוניים למדינה ולצבא,
ללעג וקלס. מהחלטת בג"ץ בימי "אל-ארד" ועד החלטת אהרון ברק,
להימנע מפסילת רשימות ערביות החותרות בגלוי כדי לקעקע את ציביונה היהודי של
המדינה חלפו רק כעשרים שנים. מה יקרה לערביי הגליל לאחר "פרוץ השלום"
עם סוריה – רק נוכל לנחש, שבגיבוי סורי מאיים יגברו הנטיות האירידנטיות של ערביי
ישראל, ובתהליך איטי, אך בטוח, יהפוך הגליל לאוטונומיה פלסטינית לכל דבר. כך
הוליך הקרע בחברה הישראלית ליצירת ברית-אסטרטגית בלתי כתובה בין השמאל היהודי
לערביי ארץ ישראל על חשבון אחדות הרעיון הציוני עם הימין והדתיים. מצמררת המחשבה
שיסודות המחדלים מתקופת מלחמת יום הכיפורים חוזרים ומשמשים בסיס לתפיסת השלום של ממשלת ישראל.
שיכרון הכוח, דת השלום וכנסיית הביטחון כתחליף לציונות החלוצית ולהתיישבות הם
בסיס הקונספציה הנאיבית של אהוד ברק ושותפיו. מגמות הממשלה החדשה של אריאל שרון
אף הן אינן מבשרות טובות באשר ליעדים הלאומיים אותם צריכה ישראל לממש בתגובה
למלחמת העצמאות הפלשתינאית המתנהלת מזה שנה ויעדיה התשה, החרבה והשתלטות זוחלת
על שטחי ארץ ישראל המערבית כולה.
לוחם צה"ל – הנשק
הסודי של ישראל המנהיגות של ישראל
שוחקת בהתמדה את הגורם מספר אחד
בביטחון הלאומי של המדינה היהודית * (בהתבסס על מסקנה שגויה ומסולפת של אלוף
במיל. אורי שמחוני שכתב מאמר בנושא "לעדכן את הפסימיות – תורת הביטחון
החדשה של ישראל" – מעריב 19 בספטמבר 1999. בספטמבר 2001 חזר אורי שמחוני על
תפיסתו זו בפרסום נוסף במעריב של ערב יום הכיפורים תשס"ב) |
