רון ארד נפל בשבי הלבנוני לפני יותר מ- 16 שנים באחד מספיחיה של המלחמה המזוהה יותר מכל עם אריאל שרון. שרון, בעוד אחת מהחלטותיו הכושלות והמבישות כראש ממשלה מכהן, מפקיר ביודעין ובמזיד את הלוחם המסמל עבורנו, הישראלים, את הנאצל והיפה באתוס הציוני: רון ארד, יפה הבלורית והתואר ללא מירכאות ובלא ציניות. בגידתו של שרון ברון ארד לא מפתיעה את אלה שזיהו את השינוי החד שחל באיש הזה מאז נרמס, הושפל והובס קשות בידי מתנגדיו מהשמאל הישראלי. משלום עכשיו ועד אהרון ברק, מערוצי הטלביזיה ועד עיתון 'הארץ', כולם הובילו בהצלחה קמפיין בן עשרות שנים שגיבש סופית את דמותו הרוחנית והפוליטית הכנועה של ראש הממשלה הנוכחי, המגשים באורח פרדוכסלי את חזונם הפוליטי של מתנגדיו ומשנאיו משכבר הימים, לאמור: נסיגה מלאה מיהודה שומרון וחבל עזה, וחלוקת ירושלים. הייתי רוצה במאמר זה ליחד את ביקורתי על פן אחר של אותו מהפך, שלא רבים מודעים לו בישראל: כיצד הפך האלוף לשעבר אריאל שרון, ממי שהתנגד בחריפות לקו האסטרטגי, המבצעי והמוסרי של הצמרת הפוליטית והצבאית של מחדלי מלחמת יום הכיפורים, לזה המאמץ ללא היסוס את דרכה הכושלת והבלתי מוסרית בעליל. ההיסטוריוגרפיה הצבאית של מדינת ישראל איננה עשירה במחקרים וספרים המבקרים את מחדליה של הצמרת הביטחונית שצמחה בבית הגידול של ארגון ההגנה, הפלמ"ח, ושירות הידיעות, אותם טיפח דוד בן גוריון, ומהם הקים את מערכת הביטחון, צה"ל, השב"כ והמוסד. ארגונים אלה היו ונשארו זרוע מבצעת של שלטון מפא"י דאז, ושל ממשיכי דרכם מאז ומתמיד: לוי אשכול, גולדה, רבין, פרס, וברק, שהלכו בדרך שהובילה לאסון אוסלו. יאמר לזכותם של האלופים אריאל שרון וישראל טל חברו, שבתקופה שלאחר מלחמת 6 הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה בת 1000 הימים, הם היו היחידים שהתנגדו בחריפות להקמת "קו בר-לב" על תעלת סואץ. נגדם התייצבו כל קרנפי המטכ"ל השחצניים תחת פיקודם של חיים בר-לב הרמטכ"ל וסגנו דוד אלעזר (דדו), אשר אישרו את תפיסת הביטחון השגויה והקטלנית הזו שהובילה את מדינת ישראל למחדלים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים, ואשר השפיעה בצורה מכרעת על עיצוב פניה של מדינת ישראל ותורת הביטחון שלה גם לאחר שהסתיימה. מצבא זריז ויעיל בלא גדרות וקווים מסורבלים וחסרי תועלת שניצח בשישה ימים את כל צבאות ערב, נבנה צבא מסורבל ובלתי יעיל שבקושי סיים בתיקו את מלחמת יוה"כ, נכשל צבאית במלחמת לבנון, והובס במלחמה היהודית פלשתינאית השנייה, שהחלה בדצמבר 1987 ונמשכת עד עצם היום הזה בלא הכרעה, ועם ניצחונות בולטים של הפלשתינאים, תוך תבוסה מתמשכת לצד הישראלי. צה"ל ומערכת הביטחון חדלו למעשה לגבות אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל, והם מתפקדים, אם נשתמש במינוח של ההסטוריון אורי מילשטיין: "כאספסוף מזוין שאיננו מבין את המטרות עבורן הוא נלחם". יש לזקוף בין היתר, את ההתדרדרות הצבאית של צה"ל לקריסה המוסרית של הפיקוד הצבאי ולהסתאבות שלטונם של גולדה דיין וגלילי, בר-לב וברן, יחד עם שאר חבריהם לדרך הפוליטית. שכבה חדשה של מתעשרים חדשים עלתה אז כפורחת מהמכרזים הענקיים בהם זכו קבלני קו בר-לב בתעלת סואץ ובשאר גבולות ישראל. עשירים חדשים אלה הם הבסיס עליו התפתחה האליטה הנוכחית של מדינת ישראל, זו המורכבת מבעלי הון תעשיינים, בעלי עסקים ויזמים, רבים מהם גנרלים בדימוס, אנשי תקשורת ואקדמיה, משפט וחברה. אליטה זו היא הסמל האולטימטיבי לריקבון ולשחיתות הנוכחיים של מדינת ישראל וזו היא שהובילה את מדינת ישראל להסכמי אוסלו הממאירים וממשיכה לראות בהם "הצלחה" רבא, על אף המחיר הנורא של 1500 נרצחים ורבבות פצועים ונכים. ההשקעות הענקיות במשאבים, אז, לפני למעלה משלושים שנה, וכיום, בפרויקט הכושל של "גדר ההפרדה", באים על חשבון הצטיידות והכשרת הכוח הלוחם בשריון, בחיל הרגלים בתותחנים, בהנדסה, באוויר ובים. גישה זו מכשילה ומסכלת הקמתו ובנייתו של כוח משולב בעל איזון פנימי בין מרכיביו השונים, אשר יהיה מסוגל להכריע מלחמות בזמן קצר, בלא למשוך אותן שנים ארוכות ללא הכרעה. כך עולה מלחמה אין סופית זו שלא לצורך, במחיר בלתי אפשרי בחיי אזרחים חפים מפשע וחיילים. שרון וטל התנגדו בזמנם לתפיסה של קו בר-לב אבל נכשלו בניסיונם לשכנע את שר הביטחון דיין לדבוק בחלופה ההתקפית שהציעו לתורת הביטחון הכושלת הזו. השחצנות הזו הובילה לתבוסה נוראה של אוגדת סיני הסדירה ביום הכיפורים 1973, למותם של מאות מלוחמיה ולאובדן 200 טנקים מסך 300 שעמדו בתחילת הקרב. מאות מלוחמי קו בר-לב, שלא היו אמורים לשהות בקו התעלה בעת פרוץ האש, הופקרו לנפשם על ידי הפיקוד הבכיר של צה"ל: דדו, שפקודתו לפינוי לא בוצעה, גורודיש וקלמן מגן יחד עם שי תמרי ומפקדים אחרים, הורו להפקיר פצועים במעוזים, והם הנושאים באחריות למחדל זה. הגדיל לעשות חיל המודיעין, שהורה על פינוי אנשיו בלבד מהמעוזים, תוך שהוא מפקיר למוות ולנפילה בשבי לוחמים מחילות אחרים שנזרקו בכוח מהכלים. כל אלה ביטאו את החורבן המוסרי העמוק של אותה מלחמה. והיה מפקד אחד ויחיד באותה מלחמה בסיני: אריק שרון, מפקד אוגדה שעשה כל מאמץ לחלץ את הלכודים במעוזים. שרון היה היחיד מבין הגנרלים חבריו למטכ"ל, שזכר כיצד עולה חדש בלטרון, ביוני 1948 חילץ אותו ממות בטוח ולא הפקיר אותו לנפשו בשטח האויב. מלחמת יוה"כ הייתה מלחמת הטוראים שחיפו על תבוסת האלופים. אלה האחרונים, לא הכירו תודה לטוראים, ובעזות מצח נטלו לעצמם את מעט פירות הניצחון שהושגו בזכות מלחמת הטוראים. היה זה שר הביטחון, משה דיין, שהותיר את החלטת הכניעה של מוצב המזח למפקד בדרגת סגן, והשתמט מאחריותו לגורל הלוחמים. שום מוסר השכל מוסרי ואתי לא נלמד מאז, וכך, מדינאים ומפקדי הצבא ממשיכים גם היום להפקיר את רון ארד בידי שוביו, 16 שנים ארוכות. אריק שרון, כמו קודמו אהוד ברק, שהפקיר את יוסוף מדחת למותו בקבר יוסף, סתם את הגולל על רון ארד ונכנע בצורה מבישה לטרור החיזבללה. קיים קו עקבי ורציף של מפקדים ואנשי ממשל הבורחים מאחריות, ומנערים את חוצנם בהסתלקות מבישה מאתר בו שוכבים לוחמים הרוגים ופצועים המדממים בשטח. אלה שהשתיקו את פרשת ההפקרה של לוחמי קו בר-לב ב- 1973, כמו אלה שקבלו כמובנת מאליה את הדוח המסולף של האלוף יורם יאירי (יה-יה) על אירועי הקרב בקבר יוסף, הם שפתחו את הפרצה דרכה עבר אריאל שרון בדרך הרעה להפקרת רון ארד. למעלה משלושה עשורים חלפו ממלחמת ההתשה ויום הכיפורים ההוא, ושרון האיש לא רק שאימץ את תפיסת הכשל של יריבו המושבע בקו בר-לב, אלא שכח גם שכח את הערך הנעלה של אחוות לוחמים והמאבק להשבת הנעדרים לאחר שנות שבי ארוכות. איננו יודעים אם חי רון ארד ומה עלה בגורלו. אבל אסור למדינה, ובייחוד למדינה יהודית לוותר על העיקרון המקודש ביותר לצורך מתן פתרון פרגמטי, כביכול, לשבוי אחר המצוי בידי האויב. בפרוס ראש השנה תשס"ד הייתי מבקש לפנות לרון ארד, תמי, הבת, בני המשפחה החברים: כיצד אנו, הטוראים, האזרחים הפשוטים נישיר מבט אליכם בפרוס הימים הנוראים הללו, 30 שנים למחדלי מלחמת יוה"כ 16 שנים אחר נפילתך בשבי?! אני בוש ונכלם ולבי בוכה עמכם. רון! לא נשכח ולא נסלח למפקירים אותך!