מכתב לאריאל שרון

מאת יוסי בלום הלוי

אדוני ראש הממשלה, האלוף במילואים, מצביא ולוחם לשעבר, מפקד שאלפים הלכו אחריו באש ובמים לשדות הקרב של מדינת ישראל. אריק היקר:

היום, יום ו' הראשון ביוני 2001, י' סיוון תשס"א, סגרת מעגל אותו פתחת בערב ראש השנה תשס"א בביקורך הדרמטי בהר הבית. מאז ביקורך זה נסגר הר הבית בפני יהודים ולא נפתח עוד. חמישה חודשים אחר כך נבחרת ברוב של 62.5 אחוזים של יהודי ארץ ישראל כדי שתנצח את מלחמת אוסלו ותביא שלום שיש בו ביטחון ולא רק סיסמה ריקה מתוכן. והנה בחרנו בשם ולא במהות, בצל ולא בהר, באיש שאין בו לא דרך ולא חזון, לא שלום ולא מלחמה. מאז ביקורך ההוא בהר הבית נותר המקום סגור כשהיה, וההשחתה הנוראה של ערכי הקודש היהודיים והכלל אנושיים, שהיו טמונים במעבה הר הבית, ממתינים לחשיפתם ולשימורם למען עם ישראל וכלל האנושות, נמשכה בזמנך עד להשמדתם הסופית. והנה, דבר נפל היום בירושלים, וכל כולו שלך! לא תוכל לעולם להתחמק מאחריותך זו, וכולם ידעו שאריק שרון, גיבור יחידה 101, מפקד חטיבת הצנחנים, המפקד שהביס את הצבא המצרי באום-כתף במלחמת ששת הימים, אלוף פיקוד דרום, מפקד מנצח של אוגדת עמוד האש במלחמת יום הכיפורים, הוא זה, שלא רק חילק את ירושלים, כידידו רב אלוף אהוד ברק, אלא הוא זה שמסר אותה על מגש ברזל לפלשתינאים ונציגותם מכוח 17 ומהתנזים, היום, יום ו', י' סיוון תשס"א. היום גם למדו תושבי ירושלים מהו כוח כיבוש ערבי החוצה את העיר כמנצח, מניף בדרכו את דגלי אש"ף וחיזבאללה, מנופף ברובים טעונים וקורא ליהודים הנדהמים בכביש 1, בואכה גבעת התחמושת, שיך ג'רח, השכונה האמריקנית והר הבית - קריאות שלא נשמעו מאז נטבחה שיירת הר הצופים 53 שנים קודם לכן: הרגו ביהודים! ירושלים ערבית! ירושלים לפלשתינים! כך חדר צבא ערפאת כמנצח לרוקפלר, שער שכם, העיר העתיקה ומתחם הר הבית. דגלי אש"ף הונפו על חומות העיר, סמלי הריבונות היהודית נופצו ונשרפו. חיילי הטרור של ערפאת – כוח 17 הטרוריסטי, "הגנו" על תחנת המשטרה הישראלית בעיר העתיקה, כאילו רצו לומר – דעו מי כאן הריבון ומי שומר על מי! גם על ביתך בעיר העתיקה הם הגנו, אדוני ראש הממשלה, וכשכוח שיטור מגן על בית של אזרח, אתה יודע בוודאי, אדוני, מיהו הריבון הנותן הגנה! הלא כן? האם לכך פיללת אריק הגיבור?

משחררי ירושלים – לוחמי חטיבת הצנחנים 55

הייתי חייל מילואים צעיר בכ"ח באייר תשכ"ז בגדוד 71 של עוזי עילם בחטיבה 55 של מוטה גור, כשפרצנו לשער האריות בבוקר של שחרור העיר העתיקה. סמוך לשער החסידות ליד רוקפלר נהרג חברי משה גוטרמן מיבניאל. בלילה, ובבוקר הקודם, כשגדוד 66 לחם בגבעת התחמושת נהרגו מיטב חברי משני מחזורים בכפר גלים: אורי פייבל, אמנון יעקובסון, שלמה מגריל (חתולי), יעקב בן פז (בינגולד). 97 חללים מחטיבה 55 לבדה, נפלו לשחרור העיר. 181 מכל יחידות צה"ל וחטיבותיו. ימים רבים היה דמם השפוך של חברי מתייבש לאיטו על קירות האבן של בתי העיר וחומותיה, עד שגשמי תשכ"ח מחקו אותו. כשפרצנו אל הר הבית דרך שער האריות, שחררנו את ירושלים בדם ובאש. לא קיבלנו אותה על מגש של כסף ולא בחסדי אומות לא מנדבת לבם. הצנחנים שחררו את ירושלים: איתן נאוה, עופר פנינגר, ואריה וייס, הקריבו את חייהם למענה, כדי שתחזק אותנו ותשמור את ארצנו למעננו ולמען כל אלה שלחמו לחירות יהודית וריבונות, בארץ הקטנה והיחידה, שהיא כולה שלנו! צר לי עליך, מפקדי וידידי אריק שנכשלת בתפקיד אליו שאפת יותר מכל: להנהיג את עם ישראל במלחמת השחרור השניה והגורלית מכל המלחמות, להגנתה של מדינת ישראל. אמרו חז"ל שהשולט על ירושלים שולט בארץ ישראל כולה. ידעו הרומאים שהחרבתה של ירושלים תהיה חיסולו של הבית השני וסמל להשמדתה הרוחנית והפיזית של הריבונות היהודית לעולמי עד. אנו היינו אלה, חוליה בשרשרת של לוחמים וחולמים, שכנגד כל הסיכויים העניקו את הר הבית לעם ישראל. אספר לך עוד: בערבו של הכ"ח באייר תשכ"ז, לא סיימנו את שחרור העיר, אלא עד שהגענו למלון "האבירים" שליד "השער החדש". דקות קודם לכן ירה צלף באריה וייס מגונדת הנ"ט של חטיבה 35 והרגו. אריה מת בעת ששוחחנו לאיטנו, ושיחה זו נקטעה באיבה. אריה קרס בלא מילה כשדמו ניגר על קירות סמטת אל ז'אוולידה שממול למלון. לימים גיליתי שהיה בנו של חבר נעורים של אבי בעיירה שליד ברטיסלבה. קרב אכזר מכל התחולל כדי לנקום את דמו של אריה וייס, ולא חדל עד שנהרג אחרון הורגיו על גג המלון. אחר כך ישבתי ספון עם חברי בעמדה שעל חומות העיר המשוחררת, ובעת שביכינו את חברינו המתים, שמענו את מצהלות השמחה של תושבי ירושלים שממערב. ועתה נפל ההר שלל לידי הנחרצים שבאויבנו, ואתה אריק שרון, שנחשבת למחריבה של ימית ולעוקרם של יישובי סיני, נפלה בחלקך הזכות הלא מכובדת לאבד גם את המתנה היקרה ביותר שהענקנו, אנו לוחמי תשכ"ז למדינת ישראל, בשם כל דורות הנרצחים היהודיים ב- 1897 שנות חורבן הבית וגלות הדורות.

ארץ ישראל נרעדה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה כשהעלו חזיר לחומות ירושלים בעת המצור של בית שני. המזרח התיכון כולו ירעד מהיום עת נכנס צבא פלשתין כמנצח לירושלים תחת שלטונו של אריאל שרון, נושא שמה לשווא. והשאר ייכתב בדברי הימים.

הכותב מחברם של הספרים "כשקוראים לצנחנים" על שחרור ירושלים בששת הימים, "התקדשות זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים".