חשבון נפש
בחמישים וחמש לעצמאות ישראל
לך אל בתי העלמין הצבאיים ובוא אל
השערים, וראה שם את האמהות
השכולות, והאבות, היתומים והאלמנות, בניי המשפחה, החברים והלוחמים, והם ניצבים
שם אל מול הקברים של מיטב חברינו, מלח הארץ, הטובים שבנו, שאינם עוד איתנו. והם הותירו
אחריהם עולם ומלואו שלא יזכו ליהנות וליטול חלק בבניינו, והחלל הריק שנותר עם
הסתלקותם מתמלא בהבלי היום יום ובכורח השעה ובשאר צרות הדור שנותר אחריהם.
וקדושת זיכרם, יש והיא מתגמדת מול הבלי החיים ונמיכות-קומתה של השגרה. וכך, דקות
הדומייה שאנו מקדישים לזכרם שנה שנה, נדחקות מהר מדי לקרן זווית של שגרה וחולין
ושל צוק העתים. המתים ציוו אותנו: זכור אותנו! ולזכור פירושו להיות ראוי
לקורבנם. וכך נעמוד היום אל מול
הקברים, מהם נושנים מתקופות רחוקות, ומהם טריים וחדשים ממלחמת קיומנו הנוכחית,
ויעשה כל אחד מאתנו את חשבון הנפש שלו אל מול כל אחד ואחד מחללינו: האם ראויים אנו לגודל הקורבן, למתת
הנפש של הנופלים, לקידוש השם שבנפילתם, לזיכרון המעט שהותירו אחריהם, והוא עולם
ומלואו שכלה מאתנו....? |