מסמך לניתוח המשמעויות והסיכונים "בתוכנית ההתנתקות"

מטרת המסמך להציג ניתוח אלטרנטיבי למיתווה ההתנתקות של המועצה לביטחון לאומי, ולהציג לכנסת ישראל, לממשלה ולדרג המבצע משמעויות רב-תחומיות (אורתוגונליות) של התוכנית, יחד עם תחזיות, תסריטים ותוצאות אפשריות למקרה של מימושו.

סימוכין ומראי מקום

העיתונאי בן כספית בכתבה "החבילה" מעריב של ערב שבת 20-2-2004 .
בן כספית בכתבה "ההתנתקות – המסמך המלא", מעריב יום ה' 11-3-2004.
אמנון לורד, עורך מקור ראשון בכתבה: "יוצאים רע", גיליון 5-3-2004.
בהחלטת ממשלה מספר 4889 בדבר הקמת המועצה לביטחון לאומי - אתר משרד ראש הממשלה – נספח א'
הסכמי סן רמו – המסמך המקורי
ארץ ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי – טליה אינהורן, פרופסור למשפט בינלאומי.

http://www.therightroadtopeace.com/infocenter/Heb/Talia-International.html

זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ ישראל לפי המשפט הבינלאומי , הווארד גריף – מומחה למשפט הבינלאומי, מרכז אריאל למחקרי מדיניות

http://www.therightroadtopeace.com/infocenter/Heb/HowardGriefH.html

הודעת ראש הממשלה לכנסת 15 למרץ 2004 בעניין תוכנית ההתנתקות.
דברי ראש השב"כ אבי דיכטר בכנס הרצליה בעניין כישלונה של מערכת הביטחון לספק חליפת מגן ראויה לאזרחי ישראל.
דמוגרפיה וטריטוריה גורמים מרכזיים ביחסי יהודים-ערבים - ארנון סופר, אוניברסיטת חיפה

http://micro5.mscc.huji.ac.il/~truman/bamatruman/arnonsoffer.doc

דמוגרפיה ומתימטיקה ד"ר אברהם בן-עזרא

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4769-00.html?tag=11-38-05&au=True

יגאל אלון מסך של חול ישראל וערב בין מלחמה ושלום הקיבוץ המאוחד 1960.

13. המערכת הממשלית של הביטחון הלאומי מאת בנימין עמידרור מערכות 275 גיליון

אוגוסט 1980 .

מבוא

מלימוד החומר הגלוי שפורסם לעיל על תוכנית ההתנתקות, עולה כי המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) איננה פועלת ברוח היעדים שנקבעו בעת הקמתה לפני 5 שנים, בהחלטת ממשלה מספר 4889 נספח א' [ 4].

יעדי המל"ל לפי החלטה זו, הם לקיים פורום ייעוץ בכיר לראש הממשלה בנושאי הביטחון הלאומי ולכוון עבודת מטה בין גורמי ממשל ובקרה, לועדות הכנסת והממשלה. בהתייחס לצורת העבודה של המל"ל, כפי שנחשפה לציבור בסוגיית ההתנתקות, נראה כי המל"ל איננה פועלת בהתאם ליעדיה המקוריים, ודרכי פעולתה מאפיינות מטה מבצעי המופעל על פי פקודות מבצע, ולא דווקא מועצה מייעצת של מומחים, וגוף מכוון. מההכנות החפוזות ללימוד נושאים כה מורכבים, כפי שניתן להיווכח, נחשפה גישה שאיננה אינטגרטיבית דיה, כפי שהדבר נדרש לצורך בחינה והערכה של מתווה כה מורכב כמו תוכנית ההתנתקות. עם אלה, ניכרת גישה המתעלמת מהסיכונים המרכזיים הנובעים מהמתווה בטווחי הזמן הקצרים, הבינוניים והארוכים; וכמו כן, בולטת בהיעדרה, תוכנית מענה-לסיכונים (Contingency Plan) אותה יש לבחון במכלול אחד עם התוכנית, בשל רמת הסיכונים הגבוהה הנובעת ממנה. יש להצטער שלא נלמדו לקחים מכישלונות ומחדלים שנתגלו בעבודת הממשלה במלחמת יום הכיפורים, ביישום תוכנית אוסלו, הנסיגה מלבנון ובאירועים הקשורים לשבויי החיזבללה.

היעדר התייחסות לתוכנית המענה-לסיכונים, כמו מנושאים מתודולוגיים נוספים בעבודת המחקר האמורה, מחייבת עבודה לפי נהלים מקצועיים, שיטות תיעוד מתאימות, דיוני סקר ואישורים קודם שהמלצות אלה יובאו להכרעת הממשלה. לא צריך להכביר מילים על החשיבות של איכות תוצרי העבודה של המל"ל, בשל היותם בסיס לצורך קבלת הכרעות קריטיות.

זאת ועוד: ראש הממשלה, שהוא מנחה תוכנית ההתנתקות, הפועל מתוקף חוק הממשלה ובכפוף להתחייבותו לשמור על חוקי המדינה ולכבד את החלטות הכנסת – פועל בנושא ההתנתקות, בניגוד לנדרש חוק, למנהל תקין ובסתירה להליכים דמוקרטיים מקובלים. בהתאם לחוק ולנוהג מקובל שעל החלטות ממשלה בכלל, וכאלה שהן הרות גורל בפרט, יש לקיים דיון במסגרת שלטונית פנים ישראלית קודם שפונים אל גורמי ממשל בינלאומיים לצורך קבלת תמיכתם בתוכנית. יש יותר מטעם לפגם בעובדה שראש הממשלה פועל "לשיווק" מתווה ההתנתקות, השנוי במחלוקת פנימית כה קשה, בקרב גורמי ממשל חיצוניים בארה"ב, באירופה, ואף בעולם הערבי, בעוד הממשלה, עצמה, איננה מקבלת כל מידע, והיא איננה יכולה לבחון את משמעויותיה. הדרך שבה מבצעת לשכת ראש הממשלה את תוכנית ההתנתקות, מעקרת מתוכן כל דיון ענייני בנושא, ומתקבל רושם ששיטה זו מיועדת להפעיל לחץ חיצוני על שרי הממשלה, ובעקיפין גם על הכנסת, והדרג המבצע, כדי לשכנעם לוותר על שיקולים ענייניים, ולקבל את התכתיב של ראש הממשלה כמות שהוא. דרך פעולה זו של לשכת ראש הממשלה נעשית באופן הנוגד את האינטרס הציבורי של אומה, המצויה זה 3.5 שנים במצב מלחמה מתמשך, אשר בה נקטלו עד עתה כ- 650 אזרחים ו- 350 חיילים. מתווה ההתנתקות של המל"ל מתעלם מחשיבותו של המורל הלאומי, ואין מענה לצורך הציבורי להחזיר לתקנה את תחושת הביטחון הלאומי והאישי, שאבדו בשנים האחרונות. יש לתת את הדעת לחוסר התקווה, אובדן הדרך וצדקת המטרה, אותם חשים אזרחי ישראל, במיוחד על רקע מתקפת התעמולה העולמית נגד היהדות ומדינת ישראל - מתקפה זדונית שהחריפה מאז ועידת דרבן עד כדי דה לגיטימציה גמורה של ישראל כמדינה ושל היהודים כלאום. אין כל התייחסות להשפעות שיהיו לתוכנית על החוסן הלאומי, בשל מה שמתקבל בציבור כנסיגה מתמשכת מעמדות מדיניות מוסכמות, ומנכסים קרקעיים, לאומיים וביטחוניים, בלא תמורה ובלא שלום, תוך מתן פרס לטרור, ובלא הבטחה, ולו אף להפסקה זמנית או לריסון של מתקפת הטרור הבלתי פוסקת הנערכת על ישראל.

חמורה במיוחד ההתעלמות של המל"ל מסכנה אפשרית של אובדן השליטה בעת הפינוי של אלפי תושבים, עד כדי היגררות לאירועים של מרי אזרחי, העלולים להוביל חלילה, למלחמת אחים.

זאת ועוד: למרות שראש הממשלה לא מסר עד היום כל הודעה ברורה ומלאה לכנסת [8], וזו ממילא לא אישרה את ביצועם של הפרטים שכבר הודלפו לציבור, ניגשה המל"ל, ובעקבותיה אף גופים נוספים בצה"ל ובמערכת הביטחון, לצדדים מעשיים ביישום התוכנית והוחל בקביעת עובדות בשטח. עובדה זו יצרה בדיעבד, תחושה של לית דין ולית דיין, המלווה בתובנה שהממשלה פועלת ליישום תוכנית מרחיקת לכת זו בשל כישלונותיה לספק חליפת מגן נגד הטרור [9], ואף בשל כישלונות מודיעיניים בפרשת השבויים והנעדרים. תחושות אלה הובילו להתנגדות הציבורית העזה לתוכנית, ולחששות הכבדים המלווים אף את אלה המצדדים בה. נסיבות אלה אינן תורמות לאווירה הציבורית הנדרשת לדיון בנושא כה גורלי לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל, ולאחדות העם. המסמך שלהלן ינסה להציג ולחדד נושאים קריטיים להערכת חברי הכנסת והממשלה, על מנת שייפתח דיון ציבורי בישראל בשאלה קיומית זו.

י.ב.ה.

השלכות ומשמעויות

הערה המחבר: סדר הופעת הסעיפים כלהלן, איננו קובע את חשיבותם העקרונית של הנושאים המוצגים בהם, ויש להתייחס למכלול בראייה כוללת של תוכנית ההתנתקות.

1. מעמדם של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה במשפט הבינלאומי

פרטי העצמאות המתוכננת של המדינה היהודית נקבעו בשלושה מסמכים בסיסיים, שניתן לכנותם כמסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית ושל מדינת ישראל היהודית המודרנית שצמחה מתוכה:

"החלטת סן-רמו" מיום 25 באפריל 1920;

"המנדט על ארץ-ישראל", שהוענק לבריטניה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על-ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922;

"חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מיום 23 בדצמבר 1920.

את שלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924 בנוגע למנדט על ארץ-ישראל.

חשוב לזכור תמיד, כי מסמכים אלה הם המבטאים את ההכרה הבינלאומית המחודשת בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על פלשתינה ועל ארץ-ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי, והכרה מחודשת זו נובעת מהם. זאת משום שקיימת דעה כוזבת, אוניברסלית כמעט, כאילו החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947 היא ש"הולידה" את מדינת ישראל. לאמיתו של דבר, "החלטת חלוקה" שמעמדה בהתאם לאמנת האו"ם כהמלצה בלתי מחייבת, לא רק שלא ביטלה הזכויות המשפטיות של העם היהודי ואת ריבונותו על כל פלשתינה וארץ-ישראל, אלא שההתקפה שערכו מדינות ערב על מדינת ישראל בעת הקמתה, כמו סירובן להכיר בהחלטה זו, פוסלות על הסף כל דיון בהמלצה זו עצרת האו"ם, ועל כן היא רחוקה מלהיות אישור לזכויות אלו או מחוללתן.

"החלטת סן-רמו" הנזכרת הפכה את "הצהרת בלפור" מ- 2 בנובמבר 1917, מהצהרת מדיניות בריטית גרידא, המביעה אהדה לייעודה של הציונות להקים מדינה יהודית, למסמך מחייב במשפט הבינלאומי, שהטיל על בריטניה להגשים את המטרה הזאת תוך שיתוף-פעולה פעיל עם העם היהודי. על-פי הצהרת בלפור כפי שפורסמה במקורה על-ידי ממשלת בריטניה, הבטיחה זו רק "לעשות כמיטב מאמציה כדי להקל" על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם בהחלטת סן-רמו מ- 24-25 באפריל 1920, הטילו מעצמות ההסכמה הראשיות, כגוף מלוכד, על ממשלת בריטניה את האחריות או החובה המשפטית להוציא לפועל את הצהרת בלפור. על בריטניה הוטלה אפוא המטלה המשפטית להבטיח את הקמתו הנאותה של הבית הלאומי של העם היהודי.

2. משמעויות ההתנתקות מיש"ע על פי המשפט הבינלאומי והצהרת העצמאות

המנדט הבריטי חוייב, משפטית, להבטיח את מימוש הבית הלאומי היהודי (מדינה יהודית) בארץ-ישראל והמשמעות היא שממשלת ישראל, שקיבלה על עצמה מתוקף הכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948 לממש מנדט זה, אין לא הסמכות ולא הרשות לנטוש את הארץ, או חלקים ממנה, בלא שהדבר יתקבל במשפט הבינלאומי כאי הכרה גורפת בזכויות שהוכרו בהחלטת סן רמו ובהסכמים הנלווים אליו, כמפורט לעיל. לטענת כותב המסמך על פי האמור במגילת העצמאות אין ממשלה בישראל רשאית לוותר על שטחים הנתונים לריבונותה, וכאשר תתכוון לעשות כן, עלולה סמכותה המוסרית ואף החוקתית, לפקוע ציבורית בעם וחוקתית על ידי הכנסת, זאת במסגרות הקיימת של חוקי היסוד, הריבונות החוקתית של הכנסת, ובית המשפט העליון. יש לתת את הדעת על קבלת החלטות ברוב מיוחד של הכנסת או במשאל עם, כדי למנוע מצב בו יהפכו הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת, ובית המשפט העליון (הרשות השופטת) לחותמת גומי של הרשות המבצעת בהחלטה העלולה להיות בכייה לדורות אם לא חמור מכך.