איבוד עצמי לדעת - ממשלת ישראל ומסמך קלינטון

יוסי בלום הלוי – פורסם במקור ראשון ינואר 2001

פרוטוקול ישיבת הממשלה בלילה האחרון של חנוכה תשס"א עוד ישמש באחד הימים את ועדת החקירה הממלכתית שתחקור את אסון מלחמת אוסלו ותוצאותיו הגורליות. באותו לילה התייצב רב אלוף שאול מופז בפני חברי הממשלה ואמר להם: "הצעת הגישור של קלינטון איננה תואמת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל ואם תתקבל – תסכן את ביטחון המדינה". הוא תקף בחריפות את הצעת הגישור והזהיר כי הסכם שיתבסס עליו לא יאפשר להגן על העורף האסטרטגי של ישראל במרכז הארץ: "מדובר כאן באיום על ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר של המדינה", הזהיר מופז, ושרי ממשלת ישראל, לדברי שמעון שיפר ואיתמר אייכנר מידיעות אחרונות, הגיבו בזלזול, עוינות, העירו הערות והיסו את מופז. לדברי אחד השרים, התבטאה התנהגותם המחפירה, בין היתר, "כאשר ישבו ופיצחו גרעינים במהלך סקירת הרמטכ"ל". בסקירה ארוכה שכונתה על ידי השרים "מופע האימים של מופז", העלה הרמטכ"ל שורה ארוכה של הסתייגויות חמורות מההצעה האמריקנית. בין היתר הזהיר מופז כי המדינה הפלשתינית עלולה להיהפך למדינת טרור, והצביע על חורים גדולים בהצעת קלינטון בכל הנוגע ללחימה בטרור. מופז הזהיר שלא ניתן יהיה לפקח על הפירוז של המדינה הפלשתינית. עוד אמר, כי אסור לוותר על בקעת הירדן, שמהווה חיץ אסטרטגי למניעת התקפה צבאית ממזרח.: "ברגע שאין לנו את את הבקעה אין לנו את היכולת להגן מפני איום בחזית המזרחית", אמר. כן הזהיר כי על פי ההצעה, שכונות יהודיות בירושלים ימצאו עצמן במצב בטחוני בלתי נסבל, כשהן כלואות בין שכונות פלשתיניות. מופז הבהיר שאיננו נגד התהליך המדיני אלא מתערב בגלל חובתו לביטחון הלאומי. בתום הדיון האשימו השרים את מופז לדבריהם, "כי זה נראה יותר ככיסוי תחת לכל מקרה שלא יהיה". בייגה שוחט היה היחידי שתקף בדיון את מופז בפניו: "אתה לא מציג בפני הממשלה את המשמעות הצבאית והביטחונית של אי חתימה על הסכם השלום, דרך תנאיך לא יהיה שלום", הטיח בו שוחט. אנשים אחרים מסביבתו הקרובה של ברק אמרו לאחר הדיטו: "שמופז קורץ לעבר הליכוד כדי להשתלב בצמרת הימין בתום כהונתו" והם אף הביעו חשש שהליכוד ישתמש בדברים במערכת הבחירות. לאחר שמופז הסתלק אשרה הממשלה את הצעת הגישור של קלינטון תוך שהם מתקשרים בשתיים ושלושים לפנות בוקר ומקריאים לסנדי ברגר את הנוסח: "רעיונות הנשיא קלינטון מהווים תרומה לחידוש מו"מ אינטנסיבי לקרקאת הסכם קבע. אנו רואים ברעיונות אלה, בסיס לדיון, במידה והם יהיו, כמו שהם, בסיס לדיון גם על דעת הצד הפלשתיני. ישראל מודה לנשיא על תרומתו החשובה לקידום תהליך השלום". רוב השרים אמרו "כי אסור להיות שבוי בתשובתו של ערפאת, וכי יש לקבל את ההחלטה ללא קשר" (כך!). לסיכום הדיון בקשה ישראך מספר הבהרות מהאמריקנים ואישרה את הצעת קלינטון. 10 שרים ישראליים תמכו בהסכם, רוני מילוא ומיכאל מלכיאור התנגדו, מתן וילנאי ורענן כהן נמנעו. כך אשרה ממשלה ישראלית במו ידיה תוכנית שאם תיושם יהפכו כל התרחישים השחורים ביותר מאז קודם המדינה ועד היום, בגינם יצאה ישראל לארבע מלחמות ושילמה מחיר יקר בחי אדם במצוקות חברתיות ובמשאבים רבים מנשוא. ברק אמר שהוא מקווה שחתימה על ההסכם עם ערפאת תביא לסיום הסכסוך עם הפלשתינים ולחתימת שלום כולל עם כל שכנותיה של ישראל. כשלון השיחות עם אסאד האב ותבוסת הנסיגה מלבנון לא רק שלא הביאו לקץ הסכסוך אלא שכנעו את הפלשתינאים שהטרור והאלימות משתלמים כשמדובר בממשלה ישראלית חסרת קווים אדומים. ישראל של 2001 צועדת בעקבות החלטתה של ממשלת ברק מסוף חג החנוכה תשס"א בדרך לגבולות אותן כינה שר החוץ אבא אבן בקיץ 1967 לאחר סיום המלחמה: "גבולות אושוויץ". מעבר למשמעות הסמלית של דברי אבא אבן, יונה צחורה בהשקפותיו המדיניות, מסתתרת מציאות חמורה ביותר שתשפיע במהרה על קיומה ושרידותה של מדינת ישראל. כך צועדת ישראל בדרך לאיבוד עצמי לדעת בהחלטת ממשלתה הנבחרת, תוך ניטרול הכנסת בידי היו"ר שלה, בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה, המגבה את מעשיה הלא חוקיים, ובתמיכת בג"ץ שהפך את הקונסטיטוציה הישראלית לפרוסטיטוציה משפטית. כך הפכה הדמוקרטיה הישראלית לפארסה נלעגת תוך שהיא דוחקת את עצמה בלא מודע לסכנות של התפוררות כוללת וחלילה, למלחמת אחים.

ביטחון, תורת הב' של ישראל

ביסוד תורת הביטחון הבסיסית של ישראל שנוסחה על ידי בן גוריון ועוזריו לאחר מלחמת השחרור –שמירה על הקיום הפיזי, דהיינו, מניעת האויב מפגיעה בנפש, ברכוש ובטריטוריה. אם בבסיס התפיסה הראשונית עמד המונח "שלום", בפועל שמה ישראל דגש (נכון) על "הביטחון" כיעד חשוב יותר. האיזון שהושג בין שלום לביטחון בתפיסה הביטחונית הופר לאחר קבלת הסכמי אוסלו ב- 1993. ישראל מוכנה היום לוותר על ביטחונה "למען השלום", ולהקריב נכסים לאומיים, צבאיים וטריטוריאליים למטרה זו. יחד עם שינוי הדגש מביטחון לשלום, לא עידכנה ישראל את תורת הביטחון שלה ומערכת הביטחון זכתה בשל כך לביקורת נוקבת של מבקר המדינה. תפיסת הביטחון הראשונית של ישראל התבססה על מיצוי כל המשאבים הלאומיים של ישראל כדי לחפות על היעדר עומק אסטרטגי ובכמות כוח האדם העומד לרשותה. הצורך לקיים חיים רגילים חייב צבא קבע קטן יחסית והתבססות על צבא מילואים גדול שיגויס בעת חירום. מלקחי מלחמת השחרור נלמד שהדוקטרינה ההגנתית שננקטה בתחילת המלחמה גרמה לנפגעים רבים והאריכה את משך המלחמה. הפעלתה של דוקטרינה התקפית בסיום מלחמת השחרור הוליכה להצלחות טקטיות ולחסכון בכוח אדם. דוקטרינה זו חייבה את העתקת המלחה לשטח האויב תוך ניצול הקווים פנימיים שבין החזיתות לניוד הכוחות והטלתם לנקודות ההכרעה של החזית. בדרך זו שילם האויב מחיר יקר באנשים, בציוד ובטריטוריות שנלקחו ממנו. תורת הביטחון פעלה היטב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. כדי לאפשר לחיל מילואים גדול להתגייס בזמן נבנה חיל אוויר גדול ומתוחכם שסיפק לכוחות מטריה אווירית והגן על שמי המדינה מהתקפות אסטרטגיות של חילות האוויר הערביים. כדי לספק התרעה על כוונות האויב הושקעו משאבים רבים בזרוע מודיעין מתוחכמת, והקם מערך תובלה, לוגיסטיקה וגיוס מילואים שנשען על מחסני חירום הפרוסים ברחבי הארץ. ישראל עד מלחמת 6 הימים נהנתה מפירוז מלא של יהודה ושומרון ומיחסים מיוחדים על ממלכת ירדן. קרבתה של מדינה זו למרכזי האוכלוסייה של ישראל הציבו קווים אדומים שהיו ברורים לשני הצדדים: חיל האוויר הירדני הקטן יימנע מטיסות בקרבת הגבול עם ישראל ולא ייתקרב לתחומה. השיריון הירדני לא ייכנס לתחומי יהודה ושומרון וירושלים המזרחית נשארה מפורזת בהתאם להסכמי שביתת הנשק. קו אדום נוסף היה בכניסת כוחות זרים לירדן, בין אם מסוריה ובין אם עירק או כוחות אחרים. הכפפת צבא ירדן ערב מלחמת ששת הימים למפקדה הערבית המשותפת למצרים סוריה ועיראק הייתה העילה לפרוץ הקרבות של מלחמת ששת הימים ביהודה ושומרון.

גבולות

ישראל נסוגה לגבולות 1967 (שביתת הנשק מ- 1948) ומקבלת את הפירוש הערבי של החלטה 242 – דהיינו נסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. עד לאחרונה טענה ישראל, ובדין, על פי המשפט הבינלאומי, שהחלטה זו לא חלה על יהודה שומרון וחבל עזה, שכן בשטחים אלה שרר משטר כיבוש ירדני ומצרי מאז תום מלחמת השחרור. בהתאם משפט הבינלאומי ובהמשך להחלטות חבר הלאומים לאחר מלה"ע הראשונה הוכרה זכותו של העם היהודי בדין על ארץ ישראל ואושרה על ידי הצהרת בלפור. לישראל יש טענה חוקית וצודקת לשטחי יש"ע ועצם נכונות ממשלת ישראל להעבירם לארגון טרור שלא היה צד למלחמת ששת הימים היא מעשה טרוף מדיני השומט את הבסיס ללגיטימיות של מדינת ישראל בשאר אזורי הארץ. בנוסף להשארת כחמישה אחוזים משטחי יש"ע וריכוז המתנחלים בהם, יפוצו הפלשתינים בשטח של כשלושה אחוזים בתחומי ישראל הריבונית בחולות חלוצה. שטחים אלה ימסרו לפלסטינים בהמשך לרצועת עזה. יצוין שהמצרים סרבו להעביר לפלסטינים שטח זעיר באזור רפיח כדי לאפשר רציפות. בנוסף תבותר ישראל "במעבר בטוח" שתחבר את הרצועה ליהודה ושומרון. הפלשתינאים תובעים כבר היום שהמעבר יהפוך למסדרון ריבוני פלשתיני, שכן על פי התקדימים הבינלאומיים מסדרון המשרת אוכלוסייה הגדולה יותר עבור מקבלי השרות במסדרון זכאית לקבלו לריבונותה. בזאת לא תמה מסכת התביעות הערביות מישראל. מצרים תובעת לקבל את משולש אום רשרש הקורע את אילת מישראל ומאפשר גבול משותף בין מצרים לירדן ובעצם רציפות טריטוריאלית לאורך מאפריקה במערב ועד אפגניסטאן ופקיסטאן במזרח. סוריה ממתינה לקבל את חלקה בגולן וחצי ממי הכנרת ותביעתה לגליל על פי החלוקה למחוזות העותומניים הקודמים מתנגשת עם זו של הפלשתניאים התובעים כמובן את כל פלשתין. נותרו בעינן התביעות הפלשתיניות להחלטת החלוקה מ- 1947 (החלטה 181 וכמובן החזרת הפליטים מס' 194). ממשלת ישראל משלה את הציבור שעם קבלת מסמך קלינטון יבוא סוף הסכסוך. הוא רק מתחיל וישראל תגיע לרגע האמת במלחמה הטוטאלית מול שכנותיה ככל שתמשיך לוותר ולסגת.