|
גיבור של הגליל, ילד כתבה על מלחמת ההתשה בגבול
הצפון ערב הנסיגה מרצועת הביטחון
והפקרת תושבי דרום לבנון מיום ה' 4 במאי 2000 עד יום ו' 5 במאי 2000 יוסי בלום הלוי
הגדר הטובה במטולה ערב הנסיגה צפון תל
אביב - יום ה' שעה 18:00
כשאני עמוס במצלמות וציוד הקלטה עליתי למכונית ויצאתי בדרכי צפונה להכנת כתבת רקע על המתרחש בגבול הצפון. קודם לכן תיאמתי בטלפון ראיונות עם אנשי ציבור אחדים, בהם האלוף במיל. מאיר דגן ויו"ר ועד יישובי קו העימות בצפון, איתן דוידי. תכננתי ללון בחיפה ובשעות הבוקר המוקדמות לצאת למרגליות כדי לפגוש את איתן וחבריו לועד המיליטנטי של יישובי גבול הצפון. איתן, המכהן כיו"ר ועד מרגליות, נשמע לי בטלפון כבחור שלא עושה חשבון לאף אחד. מאוחר יותר יצחק בקולו הרועם ויאמר לי, תחת אש הקטיושות במרגליות, "שאת הכורדים לא שוברים כל כך בקלות…" מעט אחרי השעה שש בערב, בעודי נחלץ מפקקי התנועה בדרך נמיר בתל אביב, הפסיקה מערכת החדשות של גלי צה"ל ראיון על הרפורמה במס ההכנסה ודיווחה בדרמטיות על ירי קטיושות מסיבי שהתבצע באותן דקות על קריית שמונה ויישובי הצפון. בתום הדיווח חזר המראיין לדון עם איש האוצר הנלהב בשבחי תוכנית המס החדשה. לא יכולתי שלא להרהר בסמליות המונח דם ודמים: אלה דנים בכסף, מסים ודמים, בעוד צפון המדינה עולה באש ותושביו מקיזים דמים של ממש. חלפתי דרך גשר הירקון על פניה של שכונת רמת אביב ושיכון ל'. רק 150 ק"מ מפרידים בין תל אביב השבעה, האנוכית והמנוכרת לנהרייה, אביבים ומרגליות אך המרחק האמיתי שביניהן הוא אולי כמרחק העצום שבין תהליך השלום לתוצאותיו הנוראות. זהו זה, החלטתי שלמרגליות אסע מייד ולא בבוקר! אם כבר להיות עיתונאי – אז כמו שראוי – להיות תחת אש ולסקר מהשטח. תוך נסיעה התקשרתי לאיתן במרגליות והודעתי לו על השינוי בתוכניותיי. איתן צעק עלי: "השתגעת, שלא תעיז! יש כאן הפגזה נוראית ונפגעים ואין לך מה לעשות כאן". כשגמר לדבר השבתי לו "להתראות הערב". כבישי הגליל היו שוממים ועגומים בערב ההוא. מצומת גולני המשכתי לנסוע, עד שברמזורי צומת עמיעד ראיתי את פליטיה הראשונים של מלחמת ההתשה בקרית שמונה. שורת מכוניות פרטיות עמוסה לעייפה בילדים, מצעים ושקיות מזון הנמלטת מערבה. "הי מה קורה שם? ", קראתי מבעד לחלון לאב צעיר שנכנס למכוניתו. האיש, שנראה מבויש מעט, השיב: "החיזבאללה יורים על העיר כמו משוגעים. די נמאס לנו, חבל על הזמן". מישהו צפר בעצבנות והפסיק את הראיון המאולתר הזה. השעה 20:05. דהרתי צפונה לכיוון ראש פינה.
בית
הספר בקריית שמונה
ראש פינה 20:20
איתרתי בטלפון
את מאיר דגן. מאיר, שהתראיין לטלביזיה בקרית שמונה, יפגוש אותי במסעדת ג'מוס
שליד משטרת ראש פינה. ניגשתי
לדלפק המסעדה וראיינתי בחור צעיר שהגיש לי אספרסו ארוך. מה שמך שאלתי.
דודו אלול. השם אלול הזכיר לי מישהו ממלחמת יום הכיפורים. תגיד אתה לא קרוב של
אבי אלול שאיבד עינו בקרב הצליחה? כן הוא דוד שלי, מתגורר בחצור. התבוננתי בו:
בחור נאה, גבוה, חייכן. לומד מחשבים במכללת תל חי. ההפגזה תפסה אותו באמצע שעור
מעבדת מחשבים. כשפסקה האש ירד לראש פינה להמשיך ולפרנס עצמו. סיפר לי כמה הוא
אוהב את המקום ושטוב לו כאן. נזכרתי שבמקום עבודתי מישהו יזם הקמת חברת סטארט-אפ
בקרית שמונה. הנה הבחור הזה יהיה, עד כמה שתלוי בי, עובד ראשון בחברה. רעמים
מרוחקים נשמעים ברקע. מטוסים, מסוקים, נפילות פגזים. 8:40 בערב. מאיר דגן הגיע
לג'מוס. בעל המסעדה מזהה אותו כמי שהופיע לפני כמה דקות בטלביזיה. דגן היה
מלוחמי יחידת רימון המסתורית שהייתה בעצם יחידת מסתערבים שפעלה במשותף עם ערבים
מסיני והרצועה. על תקופה זו אין דגן מוכן לדבר. אריק שרון לימד אז איך מחסלים
טרור וגרילה בלי בג"ץ ובלי בצלם ועם אלה גם איך לשמור על צלם אנוש. דגן
איננו שותה כוס דם בכל בוקר ודעותיו מתונות ביחס למה שצריך לעשות בלבנון. כיועץ
רוה"מ למלחמה בטרור פרש לפני כמה חודשים ממשרתו כדי לסייע במאבק נגד מסירת
הגולן לסורים. ש: האם המתרחש בצפון אינו מעיד על פשיטת רגל של תפיסת
הביטחון של ישראל? דגן: לא הייתי אומר זאת, למרות שאני מסתייג
מהנסיגה. כרגע יש מציאות שבה לחיזבאללה יש עניין להציג את יציאת צה"ל לא
כהחלטה של ממשלת ישראל אלא כבריחה, ומתוך כך להשיג רווח מורלי ופוליטי פנימי
בלבנון, להראות שהם הכוח הערבי היחידי שניצח את צה"ל, ובמציאות כזו צריך
ליצור לחץ על ישראל. זה ההיבט הראשון. ההיבט שני הוא, שלסורים יש עניין ללחוץ על
ישראל בנושא רמת הגולן, ובנוסף לאלה ישנם האיראנים הרואים בישראל איום
אידיאולוגי, מצד אחד, ומצד שני רואים בה מעצמה אזורית המתחרה בהם על ההגמוניה
במזרח התיכון. תוסיף לכך שיש החלטה של מדינת ישראל לצאת מלבנון, ומאחר שאין להם
כוונה להערכתי, להפסקת לחימה, הם
מתכוונים להגדיר מערכת כללים חדשה
לזירת הלחימה בגבול הצפון,
ואנו עדים לפיגועים שנעשים על מוצבי צה"ל בקו עצמו ועל המערכת –
כולל פגיעה בישובים שתוכיח שאנו (החיזבאללה) לא שינינו את הכללים, שנשארו בעינם.
ומאחר והם רוצים לשמר את מערכת הכללים הם תוקפים את קריית שמונה, מוצבים אחוריים
וסיורים על הגבול הבינלאומי. בעיני זה לא קשור לתפיסת הביטחון. למה הם תוקפים את
קו המוצבים האחורי? כי הם מנסים לעצב כללי לחימה. בעיני זה קשור לשאלה, מה הן
המטרות הישראליות לשהייה בלבנון ומה הדרך הטובה לעשות זאת. בעיני, השגת
מטרה זאת, לא תעשה דרך יציאה חד
צדדית. [מאיר דגן ידוע בתקשורת בדרך ההתבטאות המתונה שלו והוא בורר מילים
בסגנון "אנדרסטייטמנט" ג'נטלמני גם כשמדובר בסוגיות מעוררות וויכוח
קשה. עם זאת ניתן להבחין בביקורת שלו על תוכנית היציאה מלבנון, ובמאבקו להשארת
הגולן בריבונות ישראל, אף שהוא איננו מכתיר אותן במילים "בריחה" או
"התקפלות"]. ש: עם כל הדברים שציינת יש בכל זאת יש אפקט-צד לנסיגה
מלבנון, למשל על ערביי ישראל, למשל קריאתו של ח"כ האשם מחמיד ביום האדמה
ללמוד מהחיזבאללה כיצד להכות את ישראל, כגון הקשחת העמדות הפלסטיניות והערביות
במו"מ עם ישראל "ויישום" הלקח הלבנוני בחזית הפלסטינית; אך לא רק
בזה מדובר – הצלחת החיזבאללה אפשרה לשנות את המאזן האסטרטגי בגבול הצפון באמצעות
קטיושות ארוכות טווח העלולות לפגוע בחיפה. שמענו לאחרונה שהאיראנים גם מיקמו
בלבנון סוללות טילי נ"מ. האם זה לא מזכיר קצת את מחדל יוה"כ? דגן:
אני מציע להפריד את
סוגיית ערביי ישראל מנושא החיזבאללה. התבטאויות לאומניות היו תמיד ביום האדמה מאז ומתמיד. נעסוק
בעובדות ולא רק בהתבטאויות.
עובדתית כמות הערבים הישראלים שהייתה מעורבת בפיגועים היא יחסית קטנה מאוד. לומר שכל הצד
הערבי בישראל מעורב בכך זה לא אחראי לומר. ש: כוונתי הייתה למנהיגות הערבית בישראל, חברי הכנסת הערבים
וועדת המעקב לערביי ישראל, למשל ח"כ עזמי בשארה…. דגן: אני לא משוכנע שחברי הכנסת הערביים מייצגים את כלל הציבור
הערבי – לומר שהם מיוצגים רק על ידי חברי כנסת זו הגדרה כוללנית שאיננה משקפת
לדעתי את המציאות. אין ספק שישנן מגמות המושפעות מהנסיגה. ערביי ישראל לדעתי
מכירים את מערכת הכללים בישראל ואת העוצמה שמאחוריה, כולל את מאזן הכוחות
והשיקולים של ישראל לצאת מלבנון! שלא תבין אותי שלא כהלכה – אני מסתייג מהנסיגה
מלבנון – אמנם יש חברי כנסת קולניים ופופוליסטיים אך לא הייתי רואה בכך קביעה
כוללנית על כלל ערביי ישראל. ש: נחזור לעניין לבנון. רואים שאחרי המבחנים בהם הועמדה
ישראל, כגון ההתקפה על מוצב ליבנה של צה"ל בתוך הגבול הבינלאומי, בוצע ירי
על סיור צה"ל בתוך הגבול הבינלאומי, ועתה נערך ירי טרור המכוון להרוג
–אזרחים. למעשה ישראל איבדה את כושר ההרתעה ודבר איננו מרתיע את החיזבאללה? דגן: אני לא הייתי מקצין זאת עד כדי כך. ארגון
החיזבאללה מבין שיכולת הפגיעה שלו מוגבלת. הוא יודע שאם יגדיש את הסאה ישראל
תסיר כפפות ותלך לפתרונות מאוד רדיקליים. ש: מה עוד צריך לקרות שישראל תסיר את הכפפות? (ברקע הראיון נשמעים רעמי מטוסים, נפילות ארטילריה וייללת צופרי אמבולנסים).
מוצב צה"ל בלבנון תחת הפגזה דגן:
חיזבאללה מנסה ללכת על חוט דק מאוד, להמשיך לחץ וגבייה של מחיר דמים מתושבי
הצפון, ומצד שני להימנע ממעורבות כוללת שתעמיד אותו בסכנה. לכן הוא הולך בין
הטיפות, מסלים ובוחן אותנו. ש: ובכל זאת, מה צריכה ממשלת ישראל לעשות, ולהסיר את הכפפות
– ראינו ירי חמור מאוד של עשרות מטחי קטיושה על קריית שמונה ומקומות אחרים, מה
צריך עוד לעשות! לירות קטיושות ארוכות טווח על חיפה? דגן:
דווקא
על רקע היציאה המתוכננת מלבנון ממשלת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעבור לסדר
היום על הפגיעה הזאת בריבונותה. אחרי היציאה לא נוכל להרשות כללי משחק ומציאות
שכזו. כבר היום צריך לעצב כללי פעולה במציאות הזו. לצורך זה יש ממשלה ורשויות
ביטחון שצריכים להחליט כיצד
לפעול. אתה לא מתכוון שנלך לכבוש את לבנון עוד פעם! כלומר יש ללכת לסף תגמול שיפגע קשה בחיזבאללה ובתומכיהם מצד
אחד, ומצד שני שלא ידרדר את המזה"ת ולמלחמה כוללת ולכיוונים לא רצויים.
צריך להימצא במצב שיאפשר לנו להבין את מגבלות הכוח. דרך אגב, אחד היתרונות של
רצועת הביטחון, שהיא כאילו הוציאה את האזרחים מזירת העימות ואפשרה לחימה
בחיזבאללה ברמת סכסוך נמוכה יחסית ולא "בומבסטית" שתוביל הידרדרות בלתי נשלטת. [דגן, כמאפיין את שדרת הפיקוד של צה"ל בקבע ומילואים מתעלם
מפרמטר אסטרטגי מרכזי שהשפיע על כושר העמידה של צה"ל ויכולת ההרתעה שלו – מרד
בשר התותחים שהחל במלחמת ההתשה, החמיר לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיע לשיאו לאחר מלחמת לבנון - בקרע העמוק
בחברה הישראלית. עליית כוחם של ארגונים חוץ פרלמנטריים כשלום עכשיו וארבע אימהות
מוסברת על רקע זה. לארגון ארבע
אימהות הייתה ההשפעה המכרעת ביותר על החלטת אהוד ברק לצאת מדרום לבנון בכל מחיר ולמרות כל
התוצאות החמורות הגלויות לעין כבר עתה ] ש: אם כך אפשר לומר שישראל מוכנה לוותר על רצועת הביטחון
ולהסתכן בעימות חמור שיתדרדר למלחמה כוללת? דגן: בוא נבחן את הדברים: בצד החסרונות יש גם יתרונות ליציאה. בעיקר יתרונות
בצד הבינלאומי. הנה ישראל יוצאת משטח של מדינה זרה והיא כבר לא בסטטוס של צד
כובש. ישראל כאילו מסירה את הלחץ הסורי באמצעות הטרור של השליחים שלה בלבנון. אך
מצד שני מי שחושב כי היציאה מלבנון היא תרופת פלא טועה ומטעה. מי שחושב כי
היציאה תגרום לכך כי חיילנו ואזרחינו לא ייפגעו עושה בכך מיקח טעות. עד היום
נפגעו לנו בלבנון חיילי צה"ל ומעט מאוד אזרחים (8 בכל 15 השנים
האחרונות י.ב.ה) עתה
אנו מכניסים אזרחים למעגל העימות. לכן אני לא רואה יתרון רב ביציאה מלבנון.
נקודה נוספת. הרצועה אפשרה לנו לחימה בעצימות נמוכה – בקרה על גובה להבת הסכסוך
בזירה מצומצמת, וזו אפשרה חיים סבירים, פחות או יותר, לתושבי הצפון, ולכן זה
הפתרון הפחות גרוע מבין שאר האופציות, והוא העדיף לדעתי. ש: אבל
כשהלחימה מתחילה בגבול הרצועה היא עוברת לתוך הגליל ולשטח הריבוני של מדינת
ישראל. דגן: מה שקרה הוא שנפגעו אזרחים לבנוניים אתמול
והחיזבאללה לא מציג זאת כפעולה אלא כתגובה. הסיבות ליצירת העימות על הגבול הבין
לאומי נובעות מהסיבה שאין לארגון
כוונה להפסקת לחימה והוא מתכוון להמשיך את מערכת הכללים הקיימת - ושהישראלים
יתרגלו אליה כבר מעכשיו. ש : למה
אנו כעם מוכנים תמיד לדבר על כך שנפגע הגליל ולא מדינת
ישראל, ושאנו מוכנים לקבל כעובדה
שהחיזבלללה יורה "בגלל" שנפגעים אזרחים לבנוניים, וגם, כדוגמא
נוספת, בתקופת רבין כשטנק ישראלי ירה בשגגה ופגע באזרחים לבנוניים רוה"מ
המנוח האשים את מפקד הטנק שגרם לתקרית גדולה. למה אנו משחקים את המשחק של החיזבאללה ולא נוהגים כמדינה
ריבונית שחייבת להגן על אזרחיה וריבונותה ולנהוג בכללים ראויים? דגן:
אני לא שאני חושב שאנו צריכים להסכים לכך. תעשה אבחנה בין קווי המציאות
לבין מה שצריך באמת לעשות. בלבנון אין תרופות פלא, ואם נהלום כרגע מהלומה קשה מאוד
נפתור את הבעיה?! הבעיה היא להגיע למציאות בה ייפגע קשות כושרו של ארגון
החיזבאללה לבצע לחימה נגדנו, פעם אחת, ופעם שניה, שהוא יספוג מכות כאלה שלא יזכה
לגיבוי ותמיכה פוליטית בלבנון, ולכן זה הערכה בין יתרונות וחסרונות דרכי התגובה
בנקודת הזמן הזאת. זה לא אומר שאם
נפגעה קריית שמונה שנלך ונפגע בדמשק. יש לבחון רווח והפסד של הפעולות והתגובות
הנגדיות. אני סומך על מערכת
השיקולים של גורמי הביטחון. נקמה זה אוכל שאוכלים קר. נקמה זה לא דבר שמגיבים מייד. כרגע אין נגד מי להגיב. הוא ירה,
הוא מבין שעלולה לבוא תגובה. כל תמונת המודיעין השתנתה. אז אם נפגע בשני גנרטורים אז מזה ניוושע? פגיעה
בתשתיות איננה תרופת פלא. היא כואבת – זה כן! אך היא לא תגרום לשינוי במערך קבלת
ההחלטות בחיזבאללה. ש: הרשה לי לשאול אותך, אם כן, במתכוון בצורה קיצונית, מדוע
לא לפגוע ולהרוס, למשל ערים וכפרים לבנוניים מהם תוקפים את ישראל, ובייחוד הרג של בני משפחות החיזבאללה
(וזה דבר אכזרי) מדוע לא נפעל במלחמה בדרך שהאנגלים והאמריקנים עשו לגרמנים
בהמבורג ודרזדן במלה"ע השניה, שלא להזכיר למשל מה שנאט"ו וארה"ב
עשו ליוגוסלביה בקוסובו או הרוסים בצ'צ''ניה? דגן:
אני לא חושב שהייתי רוצה לפעול כך. המגבלות שאנו נוטלים על עצמנו לא נובעות מהצד
השני אלא מעצמנו. ש: האם
לא עומדת לנו כמו לכל עם הזכות להגנה עצמית? זכות זו, בעיני, לא אומרת שמותר לנו לפגוע
באזרחים חפים מפשע, ש: כלומר זה המחיר שעלינו לשלם? דגן: לא אמרתי זאת. מתוך הסד שאנו שמים על עצמנו
(זה בעיני לא סד) אלא הגבלות ששמה על עצמה החברה הישראלי ואסור להסיר אותן. זה
גם עוצמה ואסור לשנות כללים. ראה מה עשה הצבא הרוסי בצ'צ'ניה – הם עסקו בפתרון
בעיה פנימית מקומית, דבר שלא מקובל להתערב בעולם. ש: אבל בקוסובו האמריקנים לא נהגו בסרבים בדיוק לפי אמות המוסר שלנו? דגן:
האמריקנים מסתדרים כך שמעליהם יש רק אלוהים. (צחוק) ש: כאלוף
בצה"ל שהשתתף בכל מלחמות ישראל מאז 1967 , מדוע לדעתך יכולתו של צה"ל
הולכת ופוחתת ממלחמה למלחמה, וראינו את זה במלחמת יוה"כ, וכיצד במלחמת
של"ג לא מצליחה זרוע היבשה של צה"ל להגיע להכרעה, וכיצד איננו לומדים
משגיאות מלחמת ההתשה ומכניסים את חיילנו לקו בר-לב חדש בגבול הצפון ועתה לקו
הבינלאומי? דגן: א' זו שאלה מורכבת – כוח ההרתעה של
צה"ל לא נפגע אחרת הסורים היו מנסים לכבוש את רמת הגולן ומדינות ערב אחרות
היו מנסות להשיג את מטרותיהן בדרכים אחרות. חלק מההרתעה מתקיים. המגבלות בהפעלת
צה"ל לא קשורות כלל בצה"ל. מערכות אחרות עושות זאת. הראוי במדינה
שהדרג האזרחי יעשה זאת. מאז 1948 לא הגענו להכרעה נוסח מלה"ע השניה. במבנה
החברתי שלנו ההכרעה איננה לכבוש עיר בירה, כגון כיבוש דמשק והכנסת אסאד לבית
סוהר. אנו תפסנו את הלחימה כמוגבלת, בחרנו באסטרטגיה הגנתית וטקטיקה התקפית. אני
תוקף כדי לפגוע ביכולת הצבאית של הערבים. מעולם לא הוגדרה מטרה אחרת. לכן המילים
המפוצצות על "הכרעה" אינן ישימות. ש: למעשה צה"ל מעולם לא קיבל הוראות ברמת המטרות – מה
לעשות והוא פעל לפי הבנתו. דגן:
לא מדויק, בלבנון צה"ל קיבל הגדרת מטרות מהדרג המדיני. ש: ובכל זאת צה"ל לא ביצע את
המשימה האופרטיבית העיקרית במלחמת של"ג – להגיע לכביש ביירות דמשק לחבור
לנוצרים בביירות ולהכריע את המלחמה בהוצאת הסורים מלבנון, זאת לדעת היסטוריונים
והוגי דעות צבאיים כפרופ' מרטין ואן קרפלד, דר' עמנואל ולד ודר' אורי מילשטיין. תראה מה קרה
בסולטן יעקב –הגייס המזרחי עם 3 אוגדות אדירות של צה"ל לא הצליח להתגבר על
כמה פלוגות קומנדו סוריות שחסמו את צה"ל האדיר.. דגן: אני
מבסוט מהתיאורים האלה. קרב סולטן
יעקב היה ערב הפסקת האש. אם המלחמה הייתה נמשכת לצה"ל לא הייתה בעיה להשיג
את היעדים שלו. אני לא רוצה להעיר על כושרם של היסטוריונים הצבאיים כקרפלד
ואחרים כאלה. (היה לי הכבוד והעונג לשמוע אות במטה הכללי, ואני יכול לומר שהוא
לא הרשים את המטכ"ל כשם שהמטכ"ל לא הרשים אותו). ש: אבל אל"מ דר' עמנואל ולד בא מהמערכת והייתה לו
ביקורת דומה על תפקוד צה"ל (כתב 4 ספרים בנושא זה!). דגן: עמנואל ולד הוא יהודי חושב ואני לא מוכרח
להסכים לדעותיו. תראה! אנשים לא מבינים שמתקיים דיון קבוע בין הדרג האזרחי
לצבאי, ולכן מטרות מלחמה הן אף פעם לא מטרות מלחמה נקיות. הן תמיד נקבעות כתוצאה
מדיון בין הצבא לאזרחים ומתפשרים על המציאות שמתקיימת. לדעתי, הדו-שיח הזה מתקיים בין הדרג המדיני לצבאי מאז קום
המדינה והוא טוב מאוד. לא תמיד יש הסכמה מלאה. דו-שיח אינטימי כמו שמתקיים
בצה"ל לא מתקיים בשום מדינה. המערכת הבכירה ביותר משתתפת באורח קבוע עם
הפורום הצבאי, וזה לא קורה בבריטניה, ובמדינות אחרות בעולם. לטעון שהדרגים האלה
אשמים זה לא נכון. זה לא דו-שיח בפקודה אלא בהסכמה. זה מצב מבורך. ש: נחזור לענייננו בנושא לבנון. הייתי מנסה לתאר את מה שקרה
ברצועת הביטחון ומשווה אותו לקו בר-לב במתכונת חדשה. כבר לפני 30 שנה ביקר האלוף
ישראל טל את תפיסת הגנה בסיני בכלל ואת קו בר-לב בפרט בצורה קשה. צה"ל
התעלם מהביקורת הזו ונוכחנו לדעת ב- 1973 שהמוצבים הפכו למלכודות מוות. מוצבים
אלה בסה"כ מושכים אש, גורמים לנפגעים מיותרים וזאת, בלא השגת מטרות צבאיות
ראויות…
בעצם צה"ל בנה את קו בר-לב ברצועת הביטחון, הוא הורס אותו ממש בימים אלה
ובונה אותו מחדש על הגבול הבינלאומי… דגן: ברצועת הביטחון על 80 ק"מ יש פחות
מעשרה מוצבים. אי אפשר לתאר זאת כקו מוצבים. אלה בסה"כ מוצבים שולטים בנקודות
מפתח. לא הייתה לך ברירה אחרת. ש: אז מה התועלת במוצבים הללו? דגן: יש לזה 3 היבטים: בסיסי יציאה לפעילות, בסיס
אש ותצפית לאש מרוחקת (ארטילריה),
והם מהווים הגנה לחיילים הנאלצים לשהות שם. זאת לא לחימה קווית כמו
במלחמת ההתשה בתעלה. הלחימה שם שונה ובסה"כ במגבלות הקיימות היא הרע
במיעוטו (לא שאין לי ביקורת על הלחימה בלבנון) ש: 3 הפרמטרים שציינת דווקא מאפיינים את חסרונות הקו ולא את
יתרונותיו: בסיסי יציאה אלה מטווחים והחיזבאללה שם להם מארבים.. דגן: בלא לפרט לא תמיד היציאה לפעילות נעשית
מהמוצבים אלא ממערכים גדודיים ופלוגתיים בעורף. המוצב משמש לתצפית ואש. ש: מדוע אנו,
בני החמישים, שהורגלנו בצנחנים ובגולני, לחפש את האויב לרדוף ולהשמיד אותו רואים
שבשנים האחרונות צה"ל (מאז כשלון השייטת) הפסיק לפשוט על החיזבאללה בלבנון
והוא מסתגר במוצבים מוכה וחבול בארטילריה, ולאחרונה חוטף גם טילי נ"ט? היכן
הפשיטות מהמסוקים, יוזמה בנחיתות מהים, תקיפות רגליות?! דגן: צה"ל מציע לדרג המדיני פעולות והדרג
המדיני לא מאשר אותן. ש: ובכל זאת
צה"ל הפסיק לחפש את האויב. גם פרשנים צבאיים בחו"ל כתבו על כך! דגן: חלק
מהיוזמות בולם הדרג המדיני וחלק נעצרו בדרג המטכ"ל, שסבר כי סף
הסיכון בהן גבוה. במציאות אתה נלחם נגד גרילה. אתה מתכנן מבצעים במודיעין נמוך, לפעמים. זה בט"ש
ולא צורך קיומי. אני מסכים לכך שהרגישות לנפגעים מסכלת לעתים מבצעים.
שיריון
צה"ל נכנס לרצועת הביטחון
ש: מה ישראל צריכה לעשות במיידי על מה שקרה. דגן:
אין כרגע אין מי לתקוף. תמונת המודיעיו השתנתה. ש: אמר דברים דומים תא"ל רפי נוי (המתגורר אף הוא
בצפון) לפני כארבע שנים
"שאין את מי לנצח בלבנון", גם אתה חושב כך? דגן: לא! אינני חושב כך! בגלל השתנות תמונת
המודיעין הייתי הולך על 3 מטרות, מפקדות חיזבאללה בביירות עם צמצום פגיעה
באזרחים. פגיעה ביעדי תשתית, וגם באינטרסים סוריים. לא את הצבא הסורי (האם לפגוע בשדות הפרג והחשיש של הקצונה הסורית המושחתת? שאלתי) . לדעתי, יש להכין מכה
בהשהיה מתאימה, ואז להכות, כשלא יהיו מוכנים, ולומר להם שזה בא בתגובה למה שקרה
היום. צריך לקבוע רף תגובה גבוה מאוד לפגיעה בישובים אזרחיים שלנו. צריך לפגוע
בחיזבאללה ובתומכיו וגם באלה שנהנים
מפעילותו. יש לעשות זאת בניחותא. לעשות זאת כשלא
יהיו מוכנים! ש: האם דפוסי הפעולה של הדרג המדיני בישראל לא מלמדים שגם הפעם תעבור ישראל לסדר
היום על ההתקפות? דגן: אני נגד רייטינג ותגובה פופוליסטית ברוח
הסקרים של מינה צמח. בנושאי ביטחון כולם מגלים אחריות. אין מנוס מקביעת סף מחיר
גבוה לפגיעה בנו. קולונל חדד המנוח – מפקד צ"ל
הראשון (משמאל) 4-5-2000 21:30 –קריית שמונה הירי פוסק מעט והמשטרה מאפשרת להגיע לקריית שמונה. אני מסתובב במכוניתי בעיר רפאים שתושביה ספונים בבטן האדמה
או שנטשו אותה. מדי פעם חולף אמבולנס או רכב צבאי באורות מהבהבים. בקניון
נחמיה החדש שבצפון העיר פגשתי
בשלושה נהגי מוניות אמיצים מתחנת בני העיר. אזולאי גולן סדרן ונהג בתחנה מספר: הקמנו את תחנת בני העיר
למצבים שכאלה בהם נהגים מרמת הגולן, לדבריו, היו בורחים מהעיר ולא נותנים שרות
לתושבים. עד הרגע פינינו אנשים ושבע מוניות שלנו נמצאות בנסיעה לרחבי הארץ. ש: מה קרה היום בקריה?
מחבלים של החיזבאללה ומשגר קטיושות מאולתר אזולאי: בשש בדיוק היינו בתחנה עם 2 נוסעים
שבדיוק הכניסו את התיקים לבאגאז' של המונית. פתאום נפל מטח קטיושות שאני מ- 1982
לא זוכר כמוהו. מאוד מפחיד. אנשים עזבו מכוניות באמצע הרחוב ורצו למחסות.
מכוניות התנגשו זו בזו ולאיש לא היה אכפת. השתוללו ורק רצו לברוח ולהתחבא. ברחוב
ששת הימים נפגע בית של קרובים שלי פגיעה ישירה והוא נדלק. בקיצור לא נעים לחיות
פה. זה המקום הכי יפה במדינה וקשה לחיות כאן. לבת שלי יש מחר יום הולדת והיא
בוכה בגלל שלא תוכל לעשות אותו. צריך מאוד לאהוב את המקום כדי לחיות פה. יהושוע יוסף: מאז 1982 לא זוכרים מטח כזה. גל של
קטיושות 40 טילים בדקה.
תושבי קריית שמונה במקלטים ש: יהושוע, מה צריך לעשות? יהושוע: בלי קשר צריך להוציא את החיילים מלבנון.
ראינו בטלביזיה איך מוצבים מופגזים. הצבא רוצה להגיב והממשלה לא נותנת לו. אנו
רוצים לחזק את ידי הצבא ומוכנים לשבת במקלטים כמה שצריך, אפילו שבועיים וחודש.
צריך להגיב בחומרה. מה זה שיורים על החיילים ולא נותנים להם לירות. אנו נולדנו בקרית שמונה אוהבים את קריית שמונה
ומגדלים פה דור שני ושלישי שגדל פה עם הפחדים. ילדים בני שמונה וארבע שפוחדים
מכל רעש, מטריקת דלת כי חושבים שזה קטיושה. יש לי ילד בן 6 שבלילה פוחד מכל רעש
ולשירותים רוצה שאלך אתו בלילה כי פוחדים מהחושך. ש: יש לכם שירותי הצלה כמו שצריך. יהושוע:
עובדי העירייה שצריכים לתת לנו שרות הם הראשונים שבורחים ליסוד המעלה למלון חדש.
הם קודם כל דואגים לעצמם. ש: זה בדוק מה שאתה אומר? תשובה: בדוק. זה המצב עם עובדי העירייה. מי שקרוב
לצלחת דואג לעצמו. סע ליסוד המעלה ותראה את עובדי העירייה וקרובים
שלהם שנהנים מהעניין. אנחנו מצטיירים כמסכנים שמבקשים הנחות בארנונות. ביום כזה
של קטיושות צריך לעובד משש בבוקר ועד 12 בלילה כדי אולי לכסות את המספר את
המע"מ ומס הכנסה שצריך לשלם.
הפרנסה פה מאוד קשה. בפעם קודמת שהיה קטיושות שילמו לנו מעט מאוד על
אובדן עבודה. פיצו אותנו בכמה שקלים. אנשים לא יוצאים לבלות בקניון, אין תיירות
וזה עיקר העבודה שלנו. ש: ראיתי מעט מאוד תושבים היום ברחוב. האם גם ביום רגיל זה
כך? ת:
ביום חמישי רגיל יש עבודה אנשים יוצאים לקניות והקניון עמוס מאוד. היום משעה 6
המקום נסגר. ש: מה יקרה? מה צריך לעשות? גולן: עכשיו הממשלה צריכה לעשות משהו. שאם אנו
יושבים במקלטים אז בדמשק צריך לשבת במקלטים. שהממשלה תלמד זאת. עכשיו בדמשק
יושבים וחוגגים. סוריה עושה את כל הבלגן והתחמושת מאיראן מגיעה דרך סוריה.
הממשלה יודעת זאת ולא עושה כלום. השלום רק חשוב להם. נכון, גם לנו. אבל הם
חושבים שרק צריך להחזיר את רמת הגולן, והקטיושות נופלות פה בקריית שמונה. ש: אני בא מתל-אביב והכל שם שמחים והכל בסדר. גולן: זה כאילו פה מדינה אחרת ושם זו מדינה אחרת.
ביום כזה כולם מרחמים עליך. אני מציע לדרג המדיני שקודם כל ישים לב – צה"ל
עוד לא יצא מלבנון ואנו יושבים במקלטים. ומה כשצה"ל יצא מלבנון מה יקרה
פה?! אני רוצה לשמוע את אהוד ברק אומר לי מה הוא יעשה. הם יכנסו לבתים ויחטפו
תושבים. אני רוצה לומר לראש העיר קריית שמונה שאסור לחזור לשגרה! אנחנו מוכנים
לסבול עד שהדרג המדיני יחליט מה עושים עם קריית שמונה. 4-5-2000
22:00 מושב מרגליות שקט שורר בגזרת יום הקרב. אני עולה בכביש המוביל לכפר גלעדי,
תל חי ומרגליות. הכביש ריק מאדם, ורק כלי רכב ספורים חולפים על פני. הנה אני
מגיע למושב מרגליות. איתן עסוק בחמ"ל המאולתר שבדירתו בטיפול בענייני
המושב. הבודקה של השומר ריקה ואיש איננו נמצא בחוץ. אני מגיע לצימר של משפחת משה
צחור ושוש. דופק בדלת, מדבר בקול רגוע ומזהה עצמי. משה פותח לי את הדלת ומזמין
אותי במאור פנים להיכנס פנימה. אפשר לשכור אצלכם חדר ללילה הזה? אין שום בעיה.
שוש, רעייתו, הולכת להכין לי את הדירה הסמוכה הבנויה כחדר ביטחון. משה מספר לי: יש לי משרד בקרית שמונה. סמוך לשש שמעתי את הנפילות. הייתי
חרד למתרחש בישוב. במרגליות לא היו פגיעות ישירות, בד"כ אנו חוטפים על
המטעים. ש: ומצב החרדה שלכם? אנשים
התרגלו לכך. הם אוהבים את המקום למרות הכל. ש: מה צריך לעשות. משה: אני רוצה בדו קיום בשלום ובעד יציאת
צה"ל מלבנון. אבל הממשלה צריכה לדעת שאם לא נוכל לחיות בשלום גם הצד השני
לא יוכל לחיות בשלום. במוקדם און במאוחר צריך לעשות את העבודה. ש: בינתיים הממשלה לא פועלת, למשל, ההתקפה על מוצב ליבנה. משה: אולי אני לא אובייקטיבי ובעל דעות משלי, אך עם הרצועה
ובלעדיה אנו חוטפים קטיושות. אז שיעשו את הנסיגה ויכינו את הגבולות ועל כל מה
שיעשו - צריך לתת להם מנה אחת אפיים. ש: ראיתי שיש מקום ששולט עליכם בצורה לא רגילה. משה:
יש לנו מוצבים (ציפורן) ששומרים עלינו ברכס למעלה. חלקם חודרים וחלקם לא. ואנו
לא יודעים עד עכשיו מה יקרה. ש: ממה אתם מתפרנסים. ת: ממטע ולול, אבל מצב החקלאות ידוע לכולם. אני
במקום כזה תפסתי מיד שצריך להתבסס על צימרים. תראה מחר שעשינו. אבל כל הזמן יש ביטולים בגלל
המצב הביטחוני. היום נהרג חייל שלנו סמוך למושב ועוד אחד פצוע קשה. בתקשורת עוד
לא הודיעו על כך. יש חלוצים וציונים שרוצים להזדהות אתנו אבל לצערנו הם לא רבים
כל כך. מה שנותר זה רק לחכות לימים טובים יותר. שוש נכנסה ואמרה לי שהחדר או בעצם הדירה מוכנה. למקרה הצורך
הראתה לי את המקלט הסמוך. נכנסתי פנימה. דירת צימר יפה ומטופחת, מקלחון, מיטת
ילדים ומיטה כפולה, טלביזיה, מטבחון מצויד להפליא, גז, מקרר, חלב, עוגות וביצים כחלק מהאירוח. אני אחזור לכאן
בקרוב עם המשפחה. אנשים נהדרים משפחת צחור. אופטימיים, אוהבי ארץ ישראל.
בטלביזיה מופיע רפי נוי, תת אלוף במילואים, לשעבר רמ"ט פיקוד צפון ועוזרו
המתפטר של שר הביטחון איציק מרדכי. לפני כארבע שנים כתב רפי נוי מאמר שאני שומרו
במגירה. המוטו של המאמר, במדור פובליציסטיקה באחד מעיתוני הערב – "שאין את
מי לנצח בלבנון". מעת לעת אני עוקב אחר הקצין האמיץ הזה, קצין שריון באוגדת
פלד במליוה"כ ברמת הגולן. נראה שרפי נוי שינה את טעמו והתבטאויותיו בתקשורת
מאז הפגזת הגליל המערבי בערב הפסח תש"ס. רפי תיקן את שדרן רשת ב' אריה גולן
ששאל אותו על הסיבות להפגזת הגליל. "החיזבאללה פגע במדינת ישראל
ובריבונותה", אמר וקולו נשמע זועם, "כך צריך לשאול". בוקר יום ו' 5 למאי 2000. החיזבאללה ממשיך לירות. ג'יפ צבאי
עובר בישוב ומכריז על המשך ישיבה במקלטים. נכנסתי לדירת הצחורים לשלם את החשבון. לא! לא תיכננו לקחת
ממך כסף! אני מתעקש. אחר כך יצאנו
החוצה לצילומים ומשם המשכתי לביתו של איתן דוידי. אהלן תכנס אומר לי הבחור. לידו
קצין הביטחון עופר חוגי. עופר מסרב להתראיין. אני בתפקיד רשמי. איתן, כשמו כן הוא – איתן וחד כחרב. ש: מה יהיה? לא יהיה טוב! זה מה שבטח! חצי שנה נאבקים עם כל
מי שצריך בענין הנסיגה. אנו אומרים שזו לא נסיגה אלא בריחה מבוהלת. היציאה הזו
תעלה לנו ביוקר. יש לנו חייל הרוג, ועשרות פצועים. זה רק מראה שצה"ל איבד
מכושר ההרתעה שלו. פעם אם דבר כזה היה קורה תושבי לבנון היו בורחים לכיוון ביירות.
היום הם עושים על האש ואנו יושבים במקלטים. אין כוח הרתעה. אמרתי את זה לאהוד
ברק, אמרתי לקוצ'יק אמרתי לסנה – אמרתי לכולם. ברק אמר לי שצה"ל עושה כל
מאמץ לשמור עלינו בכל מקום ובכל המצבים בלבנון ומחוץ. ש: האם הוא שכנע? [איתן עונה בשקט] עברו הימים שהיו משכנעים את ההורים שלנו בחיוך, היום עברו הזמנים
הללו. היום כשצה"ל עוד בלבנון אנו חוטפים על הראש. מה יקרה מחר כשצה"ל
יצא! אז הצבא "הכי חזק במזה"ת" ישב בעורף והאזרחים בחזית? זו
מדינת ישראל של שנת 2000? בשום מדינה מתוקנת מצב כזה לא קורה. יש לנו במדינה כמה
יפי נפש שחושבים שלהוציא את הבנים מלבנון ולהפקיר את האזרחים זה הכי יפה. האנשים
האלה ישלמו מחיר יקר בעוד חצי שנה עד שנה כשהמציאות תטפח על פניהם. אם ברק רוצה להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהוציא
את צה"ל מלבנון מהביצה הלבנונית הוא יכנס להיסטוריה כאחד שפרק את יישובי
הצפון פרק את התושבים לגורמים וחיסל אותם נפשית וכלכלית. ובגלל הפרוק הזה האנשים
יעזבו את המושבים. האדם הזה יחזור ללבנון, אני מבטיח לו - ותשמע שצה"ל יכנס
ללבנון הרבה יותר עמוק ממה שאתם חושבים. כי שלום עם האנשים האלה לא ניתן לעשות.
האנשים האלה מבינים רק כוח וצריך להשיב להם בכוח. ולא יעזור שום דבר. וזה הוכח
כבר בעבר, לצערי והלוואי שאתבדה. וזה יוכח גם הפעם. תראה עוד שנה שנתיים. ש: החזות הקשה שלך לא מקובלת בציבור. איך קורה שהרבה אנשים
במדינה, כולל בעלי ברזלים על הכתפיים ומהדרג הפוליטי – פועלים בניגוד גמור
לתפיסתך? מי שעושה צעד הוא רוה"מ, שר בממשלה, מספר 1 בצל"שים ותארים של
רמטכ"ל לשעבר ואיש צבא שמכיר כל סלע בצפון. "ובכל
זאת", אני מקשה. ובכל זאת הוא צריך להקשיב לאלופים ולרמטכ"ל
מה הם אומרים על הנסיגה ולמה שהיא
תגרום. ואני יושב עם אלופים ותתי אלופים ושומע מה שהם חושבים. והוא צריך להקשיב
להם. אבל אם הוא בוחר להקשיב ליוסי ביילין ולחבריו, וזו טעות חמורה! טעות
מהיסוד! תראה יוסי ביילין לא יודע איפה זה מרגליות. אני מזמין אותו לפה ברגע
האמת שיבוא ויראה איך אנשים חיים פה עם הנפילות והאווירה בתוך המושב ואני בטוח
שישנה את דעתו. [באיתן, בחור כריזמתי, מנהיג טבעי יש הרבה תמימות.
הוא מאמין שהאיש המוביל את ישראל בדרך אוסלו ובהתפרקות ישראל מערכים ציוניים
ישתכנע ויעצור את הנסיגה מלבנון] יוסי ביילין רוצה להצטייר שהוא בעד שלום – אז גם
אני בעד שלום. הוא רוצה לצאת מלבנון – אז גם אנו בעד – הוא נגד מלחמה גם אנו
במרגליות נגד מלחמה. אבל יש גבול לכל דבר – זו לא נסיגה זו בריחה והפקרת תושבים.
זה זלזול בתושבים, דורכים עלינו! זה לא יכול להמשך דבר כזה! יוסי ביילין היה
בראש הלובי החברתי שתמך בארגון 4 אמהות. אני קורא ל 4 אמהות שיבואו לראות מה קורה כאן! ש: שמעתי שלפני מספר שבועות באה לכאן אורנה שמעוני – אם
שכולה- לעוד את תושבי גבול הצפון. אורנה יצרה אתי קשר וישבתי איתה. קיבלתי אותה בכל
הנימוס. תקפתי את הארגון שלה בצורה עניינית וקשה כי בכל זאת היא אם שכולה. אבל
יחד עם כך זה לא אומר שצריך להפקיר את האזרחים. מטרת החיילים זה להגן על המדינה.
להפקיר אותנו האזרחים בעבור החיילים-בנים שלהם? החיילים מטרתם להגן על מדינת
ישראל. בשביל זה יש צבא. שלא נשכח את זה. מה צה"ל מציע לנו? להקים כיתת
כוננות בתוך הישוב?! לחלק לנו נשק?! להסתובב עם ביפרים? אני את זה עשיתי בצבא.
הייתי חייל. אני במילואים וממשיך לשרת במילואים! איך אפשר לגדל פה ילדים. הצבא
צריך לשמור על אזרחים ולא אזרחים על הצבא! צפינו את זה. רק במדינה כמו שלנו
ששולטים בה יפי נפש אזרחים צריכים לשמור על הצבא. רק במדינה שיש בה יוסי
ביילינים וחברי כנסת שתומכים באבסורד כזה זה קורה! הדברים האלה יחזרו אליהם כמו בומרנג! ש: שוחחתי עם האלוף דגן על תפקוד של צה"ל בכלל – האם
צהל שיושב 18 שנה בשטח ולא מצליח לבלום את החיזבאללה. מה דעתך אולי לצבא אין
בכלל פתרון לגרילה של חיזבאללה. איתן: אני חושב שאתה טועה. צה"ל אולי סופג בלבנון, ולא יכול לבלום את הקטיושות, אבל אל
תשכח דבר אחד. עם כל זאת צה"ל בולם את המחבלים מלחדור לישובים, מונע ירי
בכביש ומטעני חבלה על הדרכים והשדות ומונע ירי מכוון של צלפים לתוך הבתים. אולי
ההצלחה היא לא 100 אחוז אבל זה מספיק לחיות חיים סבירים פחות או יותר, לנסוע בכביש
הצפון להסתובב במטע חופשי. היום הגבול הוא השטח שלי! ש: האם הביטחון הזה איננו נובע מהחלטה מכוונת של החיזבאללה
שלא לעשות כן ולא מאי יכולתו לא לעשות זאת? הנה לאחרונה ירו על סיור בציר הצפון. הם תמיד מנסים לעשות וצה"ל מונע זאת. אקווה
שאני טועה. תפקידו של צהל להישאר בתוך הרצועה. לא רחוק היום שהתושבים יארזו
ויברחו מכאן. אנו פה אוהבים את האדמה ורוצים להישאר אבל אם לא תהיה ברירה תהיה
בריחה מכאן. ש: [בחיוך של
המראיין] איתן ! אתה לא
נראה לי כבחור שיברח מכאן? זה נכון? אני מדור המקלטים ונגמלתי מפחד המקלטים ומהירי.
אני לא אעזוב אולי אבל את החשבון שלי אני אעשה. אני מנהל את המלחמה בשביל
התושבים. אני אלחם בכל הגורמים למטרה שלנו. שנוכל לחיות כמו שצריך! מגיע לאנשים
לחיות כבני אדם! חברה – תבינו את זה. אנשים חיים פה על הגבול! מגיע להם! מגיע
להם רמת חיים מינימלית! לא בקשנו הרים וגבעות, לא ביקשנו שישקיעו פה מיליארדים
בתשתיות. אל תשכחו שמדובר פה בחיי אדם! אפילו יתנו לי
מיליארד שקל –זה לא שווה שחיי בסכנה! מה יועיל כסף כשאני או מי מהתושבים נגמור
עם כדור בראש! ש: סנה אמר שייתן לכם חליפת מיגון ואוטובוסים ממוגנים גדרות
,האם זה פותר את הבעיה? הראשון שיצא למאבק באפרים סנה הייתי אני. אני
הראשון שפתח את הפה ואמר כי המלך הוא עירום, שאמר שהנסיגה הזאת תביא
לאסון, שאסור לרדת מהרכס. אז קמו כל מיני אנשים במדינה ואמרו שאני אידיוט. גם
הקיבוצניקים שתמכו בנסיגה ובאהוד ברק –הם היום מבינים שצדקתי בדברים שלי והם
נאבקים בנסיגה. היום הם יותר מודאגים ממני מהתשובות של סנה! אז נכון שקראתי
ראשון את המפה . שהוא הציע לי חליפות מיגון וחומות בטון ומגדלי שמירה סביב הבית
שלי - אמרתי לו שכל זה הוא בולשיט. זה לא יפתור בעיה בטחונית, אלא רק אולי בעיה
פסיכולוגית, שנשב בבית ויחשבו שאנו מוגנים! בתכלעס אנו לא מוגנים וזו זריית חול
בעיניים, זו רמאות לשמה! אי אפשר
לנהל חיים כשאתה מוגן בחומות בטון וגדרות חשמליות ומצלמות אלקטרוניות. אנו אנשים
שחיים פה. מגיעה לנו פרטיות! לא בקשנו שיפור ברמת החיים, אך אל תרעו את רמת
החיים הקיימת שלנו! אל תנהגו בנו
כמו בחיות! אפרים סנה הבטיח
לי קבל עם ועדה, וגם בשיחות פרטיות איתי , שהנסיגה הזאת לא תרד מהרכס של גבול
לבנון! וגם ש- 14 המוצבים שלנו
בגבול לא ירדו. אני שואל את סנה! איפה המילה שלך? איפה ההבטחה שלך לאיתן דוידי
שלא ירדו? הבטחתך לתושבים! אני ביום
ראשון הולך לסנה לומר את הדברים האלה בפרצוף! הוא לא יצא נקי מהביקור. הוא יודע
היטב מה איתן מכין לו. הוא יודע שאני לא מתכוון להיות עדין! אותן שאלות אני אשאל
אותו! ואני לא דופק חשבון לשרים ולסגני שרים. אני מחויב לתושבי מרגליות והצפון.
הם הגיבורים שלנו! הם אלה שצריך לדאוג להם. הוא הבטיח שמוצב ציפורן יישאר
במקומו, ושמוצבי צבעוני ועולש ופרג יישארו במקומם! איפה ההבטחה של אפרים סנה?!
הוא הבטיח משהו ורוה"מ מבטיח משהו אחר. אם ברק שובר את המילה של סנה – זה
לא טוב. קודם כל שיגבשו תשובה אחת לתושבים. לא ייתכן שאלוף הפיקוד אומר משהו
אחד, סגן השר משהוא שני
ורוה"מ אומר משהו אחר
בעיתון! אני מאמין רק בדבר אחד. בצבא! מאמין לו ומאמין
בו. יש לי את תת אלוף קפלן (מפקד האוגדה) המלווה אותי במאבק. הוא
עושה ימים ולילות במושב. גם אם אצטרך אותו במושב בשתים עשרה בלילה הוא יבוא. זה
מנהיגות! האדם הזה יודע למה הוא נמצא פה! אתמול בחמש בערב כשאמרו לנו שיש כוננות
והיה חסר לי משהו התקשרתי למשרד שלו והוא מייד אחר כך החזיר טלפון. פעם הייתה לי
בעיה על הגבול הוא סגר לי אותה על המקום. זו מנהיגות! הכרתי כמה מפקדי אוגדות
והוא ברמה אחת מעל כולם בלי לפגוע באף אחד. ש: אבל
הדרג האזרחי לא מקשיב ומתעלם מהמצוקות שלכם, לדבריך? אמרתי
וחוזר ואומר. הצבא יודע מה הוא רוצה. כשקפלן אומר משהוא מילה זו מילה! ש: מה עוד צריך צה"ל לעשות ,לדעתך? אמרתי שאם הם מבינים כוח תחזיר להם בכוח על מה
שהם עשו היום לקרית שמונה! צריך להבריח אותם מהבתים שלהם לשנה שלמה! חבר'ה! מה
קרה לכם? זאת ההרתעה האמיתית! זה הכוח! ש: אבל זה מנוגד למדיניות של הממשלה הזאת. בינתיים אני לא רוה"מ. יותר מחמישים אחוז
במדינה חושבים כמוני. אני שמאלני. אני חבר מפלגת העבודה, בחרתי במרץ. אין כאן
קשר לשמאל ולימין. אין קשר. אנו צריכים להבין שאנשים אלה מבינים רק כוח! להרוס
להם בתים ולשלוח אותם מהמקומות שלהם ! עד הסוף. מה עשו להם אתמול? הרסו טרנספורמטור קטן עשו
חור בכביש! מה זה? צריך להרוס להם הכל! שהתיקון ייקח להם 19 שנים. שישלמו מחיר
יקר מאוד. מה עושים שם בקבינט הביטחוני? אכפת להם שאיתן דוידי והאנשים במרגליות
נמצאים מתחת לאדמה? דברי איתן דוידי – מנהיג מקומי עולה – עוד תשמעו עליו. בוקר יום ו'
09:30 מטחי הקטיושות חודשו על הגליל והפעם הורחבה לגליל המערבי . מתצפית במוצב ציפורן נראה הישוב כמו מטווח חביות. לא פלא
שמצעד האיוולת של ממשלת ברק מפחיד את תושבי מרגליות יותר מתמיד. בעצם מפחיד כל
אחד במדינה שאכפת לו. החלטתי לנסוע לקריית שמונה ולצלם את תושבי העיר. אני עובר
באחד המקומות היפים בארץ ישראל. אתרים הטבועים עמוק באתוס הישראלי. תל חי, כפר
גלעדי, טרומפלדור. מטולה. טוב
למות בעד ארצנו. האומנם?! בעיתון יום שישי דיווחו על ועידת מפלגת העבודה בירושלים
שהחליטה להכיר בריבונות סוריה על הגולן ולהכיר במדינה פלסטינית. דליקות פרצו ברכס המיוער. אני מתקרב למחצבת כפר גלעדי. מטח
של 3 טילים הולם במחצבה. שניים למעלה 300 מטר מעל המבנים, אחד קרוב מאוד, אולי
30 מטר מאחורי המבנים. אני מתקרב ומזהה 3 קיבוצניקים המחייכים וצוחקים. נראה שלא
מתרגשים מהירי. דמות גדולת מידות
מצטיירת לי: גדי קרול, ממפקדי שייטת 13 בעבר, ומי שביצע במליוה"כ את אחת הפשיטות
הנועזות על נמלי הצי המצרי במפרץ
סואץ. גדי מה יקרה אני שואל? יהיה
טוב, יהיה בסדר, אנחנו נכניס להם והכל יסתדר. ש: בינתיים נראה שמכניסים לנו! גדי: [צוחק
בקול] יהיה בסדר, הכל מתוכנן ומחושב. נכניס
להם ויהיה בסדר. ש: במרגליות לא חושבים כמוכם ולא סומכים על הממשלה. איתן
מהועד אומר שלא מתכוונים להכניס להם. גדי:
אני חושב שזה צריך להיות מחושב והאנשים שעוסקים בזה חושבים מספיק טוב. בית הקברות האגדי בתל חי. אני ניגש למצבת הארי השואג. כמה
סמלי לראות את הקברים המיתולוגיים של חולמים ולוחמים על רקע ההפגזה המתמשכת
והדליקות. בני משפחה מודאגים מתקשרים אלי. מה קורה הם שואלים. תקשיבו אני אומר
ומרים את הפלאפון שישמעו. האריה שואג – מי לא יירא! קריית שמונה קניון נחמיה
10:00
הקניון נפתח ומספר קטן של קונים חוזר מקניות של ערב שבת. אני
פוגש בבני יעקובי. ש: בני, מה יהיה כאן? בני יעקובי: לצערי המצב לא טוב. לתושבים נמאס
לגמרי עד סוף השנה האנשים יחפשו פתרונות לילידים. אני פה 30 שנה והמצב רק נעשה
גרוע יותר. הגעתי לידידי נהגי המוניות מתחנת "בני העיר".
הנהגים ממשכים במשמרתם. אמנון הילל אומר שהם מסורים לתפקידם יותר מהתחנות
המתחרות שלהן בעיר. מה מניע אנשים לסכן עצמם? אני שואל עצמי. בוודאי לא בשביל
הכסף, הרי החיים בכ"ז שווים יותר מפידיון של כמה עשרות שקלים. אולי גבורה,
אולי כבוד עצמי במדינה בה למונח "כבוד" ערך נמוך במילון המונחים הפגום
של "הפוליטקלי קורקט". אני מצלם את האנשים. החיזבאללה המשיך לטווח את
העיר ובשעה זאת ממשיכים הטילים לנחות גם
על צפון הגליל ושלומי. אני עולה לרחוב 6 הימים חולף על פני תחנת המשטרה
ומד"א, ומחפש את בית מספר 73
שנפגע ישירות בטיל וקומתו עלתה באש. 10:30 הירי נמשך. מסוקים חגים באוויר, הולמים בטילי נ"ט
בעמדות האויב. דליקות יער פורצות ברכס רמים וסמוך לבתי העיר. אני פוגש בחיים שאול ברחוב הווילות החדש
"צמרת הגליל" שמעל רחוב 6 הימים. מה יהיה, אני שואל. חיים
שאול: ימים יגידו. אתמול הייתי
בדרך למילואים ושיחררו אותי לרגל המצב. מה הממשלה צריכה לעשות? חיים שאול: אני לא יודע אם זה רק בעיה של הממשלה.
העם הזה חצוי לשניים. ולק רוצה לצאת וחלק לא. הצפון רוצה שיישארו [הצבא] כדי
להגן עליו. בשורה התחתונה רוצים שיהיה בסדר. אני לא חושב שהממשלה רוצה שלא יהיה
בסדר. ש: אבל בכ"ז תוקפים אותנו! שאול: הנקודה העיקרית שלא מגיבים כמו שצריך. אני
לא מאמין שקיימת מדינה בעולם שלא היית
מגיבה תגובה חריפה על מה שעשו לתושבים שלה. ש: עובדה שהממשלה שלנו לא מגיבה כראוי. שאול: אם הממשלה צריכה להגיב בצורה קשה ולא מגיבה, אז שתסיק מסקנות ותלך
הבייתה. אני אחד האנשים שתמך בממשלה הזאת. אני רואה שטעיתי. טעיתי שרציתי שינוי
.כנראה מה שהעם בסוריה ובלבנון
מבין זה יד חזקה. עובדה שהוא [אסאד] התקפל כשתורכיה הפגינה
כוח רב ואיימה לתקוף את סוריה. והוא התקפל בדקה התשעים. ש: אבל לממשלה יש תפיסה הפוכה מזו, שהכל צריך להיות במשא
ומתן? שאול: כנראה שזה לא הולך. לא הולך במו"מ כל
הדבר הזה. כנראה שהם מבינים שאנו מצויים בנקודת חולשה. והם מפגינים כוח. הגיע
הזמן במדינאים שלנו צריכים להבין שהלבנונים והחיזבאללה מבינים רק את כוח הזרוע. ש: ברק אמר שהוא רוצה אחת ולתמיד לסיים את הטרגדיה בלבנון,
וזה מזכיר לרבים את מה
שאמר בגין במלחמת של"ג, שהוא מתכוון במלחמה הזאת לסיים אחת ולתמיד את הטראומה
של מלחמת יום הכיפורים….. שאול: כנראה שלא היה לברק מ- 1982 זמן ללמוד
מהשגיאה של בגין, והוא חוזר על אותה טעות. כנראה שלא היה לו מספיק זמן ללמוד.
יהיה לו אולי עוד עשרים או שלושים שנה ללמוד מהטעות. המצב לא נעים. המצב קשה.
עיר יפהפייה עיר ריקה. אתה לא מוצא כאן נפש חיה. כולם מתחת לאדמה. במרחק כמה
ק"מ מכאן החיים שוקקים ואנחנו ! זה מה שנגזר עלינו, לחיות! נראה למה שתוביל
אותנו הממשלה הזו וראש הממשלה הזה! נקודת הפיצוץ תהיה "באין ברירה",
כשנצטרך להיכנס פנימה ולהגדיל את המטרז' של המדינה, או פעם אחת לתמיד להרחיק את
הכפרים הסמוכים לגבול 20-30 ק"מ ,וכנראה שלא תהיה ברירה וזה מה שיצטרכו
לעשות. אם הם חושבים שהסורים שולטים בזה אז שיעשו הסכם, ואם לא, אז שצה"ל
ייקח את המושכות לידיים! רחוב 6 הימים 73.
יאן איזנשטט, תושב קריית שמונה מזה שנה ועולה חדש מחבר המדינות, שומר על בית
שנהרס מקטיושה שיוצרה בארץ מולדתו לשעבר. מה צריכה הממשלה לעשות? יאן איזנשטט: לתת שוק בחשמל! אין לי כל כך מילים
בעברית. כמו צ'צ'ניה אני שואל. כן צ'צ'ניה! משיב יאן. אני נפרד לשלום ונוסע לכיוון היציאה מהעיר. בדרך אני פוגש
בתושבת העיר. לבנת שיער, רזה, מבוגרת. נשמעת לי ממוצא אירופי. הולכת לביתה נושאת
שתי שקיות ניילון עם מצרכי מזון. החלטתי לעצור את הסיקור העיתונאי ולהשתתף
במחזה. ירדתי מרכבי. שלום! קראתי לה. מה שמך? לא השיבה, רק האטה מעט לראות מי
הקורא. "אתם גיבורים בעיר הזו", אמרתי לה. הסתכלה עלי כמו על משוגע,
אולי בתימהון. לך תדע. לא השיבה וחזרה ללכת. "את יודעת ! את גיבורה!"
אמרתי לה. האישה צחקה צחוק מר ונעלמה מעבר לרחוב. המשכתי לנסוע דרומה לעבר צומת
כ"ח. דודו ועוד 27 חבריו ממשטרת נבי יושע נתנו לצומת את שמה. אני על הרכס של רמות נפתלי ומנרה. ארץ
הגליל הבתולית. כמעט. שדות ירוקים, חורש אלונים, גדרות תיל. כביש הצפון. שני
חיילי סיור ספק מנמנמים ספק ערים מביטים בי. אני ניגש אליהם. מי אתה. עיתונאי.
מצטערים לא מתראיינים. בקושי נותנים לי לצלם. לא אלחץ עליהם. לך תדע מה אמרו להם
בקשר לעיתונאים. הנה אני מתקרב לאביבים. מקום נורא. זיכרונות אימה מ- 1970. מרצחי אש"ף הורגים
את דור שלום של ילדי אביבים. פצצות ארפיגיי באוטובוס. אני חולף
מול ואדי דובה שבשטח לבנון ומרון א- ראס. משם יצאו המרצחים. אוטובוס מרוטש.
גופות מרוסקות. דם על הברזל והריפוד החום של אוטובוסי הליילנד הישנים. השעה 11:20 אני מנער את עצמי מהזוועות. פונה
שמאלה בכביש ונכנס למושב. מעט כלי רכב וטרקטור עוצרים לפניותי. אני מנסה לדבר עם
ראש ועד הישוב. נמסר לי שהוא נסע לפגישה עם אפרים סנה בשלומי, אבל טיל קטיושה
פגע בבית שבו עמדו להיפגש והם יצאו למבנה אחר. מעט אחרי יום העצמאות יקבל בית
המשפט העליון החלטה בעניין תושבי איקרית ובירעם שעתרו לבג"ץ בדרישה לחזור
לבתיהם. העקורים שזכו לבית חדש בגוש חלב הסמוכה וחיפה לא הסתפקו כל השנים בתחליף
ודרשו את זכות השיבה לבתיהם. ממשלת רבין ופרס הציעה להם פתרון סמלי בצורת שכונת
ווילות, אבל הם דחו אותו בבוז. אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון, הציב
אולטימטום משפטי לאהוד ברק, ראש הממשלה. "תוך 8 חודשים עליך להשיב לעתירה
אחרת נקבל החלטה". מי שמכיר את אהרון ברק יודע היטב מה תהיה החלטתו. ייקוב
הדין את הרי נפתלי ואולי את הר הארץ כולה. תושבי אביבים, דובב, שתולה וזרעית
עומדים לשלם את מחיר זכות השיבה והם אינם יודעים זאת. בית הקברות הנוצרי בכפר
ברעם מטופח ושמור. המתים בשרות החיים. מהפך ומהומות עומדים, אולי, לפרוץ בגליל
העליון, כאילו להוסיף שמן למדורת ההתקפות הרצחניות הצפויות מלבנון. אני פוגש בדוד ביטון. איש אדמה צנוע
בשנות השלושים לחייו. גבוה, כחוש,
פנים עצובות וצרות. נושא את בנו הקטן על ידיו. אנשים קשי יום במושב אביבים.
בקושי מוציאים את לחמם מהאדמה. לא מתלוננים. שקטים וכנועים למראה. אולי הטביע
האסון הכבד מלפני 30 שנה את חותמו ועקר מליבם את שמחת החיים? מה יהיה ? אני
שואל. דוד: אני מקווה לטוב אבל לא מאמין שיהיה טוב
שומעים את המטוסים. ישראל לא
צריכה לצאת מלבנון עד שלא יהיה הסדר. מוציאים את צה"ל ומביאים את הלבנונים
עד הגדר מול הבית שלנו. הם לא צריכים קטיושות. מספיק אבן גדולה לזרוק עלינו. אסור לצאת מלבנון! ש: האם אתם יודעים על פסיקת בג"ץ העומדת לקחת מכם את
האדמות ולתת אותן לערבים? דוד:
שמענו שרוצים לקחת מאתנו 150 דונם של שטח חקלאי. לא ברור לנו למה ומתי. ש: לא אמרו לכם שזה לערביי איקרית ובירעם? דוד:
לא פירטו לנו את הסיבה. לא מודעים לסיבה. ש: תהיו מוכנים למסור את האדמות שלכם? דוד:
אם תהיה ברירה נלחם, אם לא, מה נוכל לעשות? לא נוכל להיאבק בגדולים שם למעלה!. ש: מדוע לא? הלא זו אדמה שלכם? דוד: אנחנו נאבק כמה שנוכל אבל בסוף הם לא מתייחסים לטענות
שלנו בכלל. זו בעיה. תראה איך אנחנו מחזיקים פה ילדים קטנים. הבן שלי הקטן מאיר
לא נותן לי ללכת לעבוד בשדות. הוא פוחד שיקרה לי משהו. אשתי פוחדת שיקרה לי משהו
והיא קוראת לי לחזור. יש בלגן, קטיושות. אי אפשר לעבוד. אני מבקש לקחת תמונה שלו
ושל הילד החמוד מאיר ביטון. מאיר ביטון הוא הילד של הגליל. הילד של ארץ ישראל. צילמתי
אותו עומד. פנים מפוחדות, אבל אופטימיות בשבוע הזיכרון לשואה ולגבורה. כמו הילד
ההוא מוורשה אבל עם קסקט אחר... גיבור של הגליל, ילד .
גיבור של הגליל, ילד פורסם בשבועון "מקור ראשון" תחת השם "חיילים לעורף, אזרחים
לחזית" 12 במאי 2000 צה"ל נסוג מרצועת הביטחון
כשבועיים לאחר הכנת הכתבה וארבעה חודשים לאחר מכן החלה מלחמת אוסלו הנמשכת בלא
הפוגה זו השנה השניה. |
