|
גבול הצפון 3 חודשים אחרי הנסיגה –
תבוסת לבנון, מלחמת אוסלו
ומה שביניהם
כתבה שניה על גבול
הצפון –לאחר הנסיגה מלבנון (ראה כתבה הראשונה: "גיבור של הגליל, ילד")
יום ו' 10 בספטמבר 2000 יוסי בלום הלוי מנרה
ארבעה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון מזכיר גבול הצפון את קו בר-לב בסיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. כזכור, הפעיל צה"ל לפני כ-
30 שנה מאמץ אדיר בבנייה מחדש של מעוזי תעלת סואץ. איש לא ידע אז מתי תתחדש המלחמה
עם מצרים, והקיבעון המחשבתי הוביל אנשים כמשה דיין, חיים בר-לב ואברהם אדן
להמשיך ולדבוק בדוקטרינה כושלת, שעמדה, בדיעבד, ביסוד הכישלון הנורא בפתיחת
מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון החלה, למרבה האירוניה בספטמבר 1970 לאחר גרוש
ערפאת ואנשיו מירדן ללבנון. המלחמה הזו, שמונים אותה כארוכה מכולן אולי הסתיימה,
אך סביר להניח שניצחון החיזבאללה,
כמו ההשפלה של מדינת ישראל, מובילים בהכרח לעימות הבא. מה שקורה עכשיו בגבול
צפון חמור יותר ממה שהתרחש ערב מלחמת יוה"כ בתעלה. שם היו חולות ומדבריות
מאחורי קו המוצבים. כאן בצפון קו
הגבול המטורף שקבע האו"ם עובר בגן הילדים של קיבוץ מנרה וממנו ניתן לירות
ישירות לתוך בית הכנסת של מושב מרגליות. תבוסת צה"ל, כמו
"ניצחון" ארגון ארבע אמהות, מאפשרים לחיזבאללה לראות את "הלבן
בעיניים" של תושבי גבול הצפון. בשמחת השוטים על הפסקת האש המדומה גם נשכח
המחיר הנוסף ששולם עבור שקט זמני זה. קו גבול, הגיוני יחסית, שנקבע דה-פקטו לאחר
מלחמת השחרור, וכלל תיקונים חשובים לביטחון הצפון, נמחק כליל.
מעיינות החצבאני (ווזאני בערבית) לאחר
השתלטות החיזבאללה. פחות משנה לאחר נסיגת ישראל הקימו הלבנונים תחנת שאיבה וגזלו את מימיה של ישראל. בתחילה
הניחו צינור צר קוטר, ומשלא הגיבה ישראל, הניחו בקיץ 2001 צינור בקוטר גדול
מאוד, והטו למעשה חלק ניכר ממי הנהר השייכים לישראל על פי החוק הבינלאומי. על
פחות מכך יצאה ישראל ב- 1966 למלחמת המים נגד סוריה – וניצחה בקרב, שהיה אקדמה
למלחמת ששת הימים..המנהיגות המובסת של מדינת ישראל כולה חדלה להאמין בצורך לשמור
על כבוד ואינטרסים לאומיים.... קו הגנה שולט באזור הר דוב, הכולל חלק
ממוצבי האסטרה, החיוניים להגנת מערך מוצבי החרמון, פוצץ לרסיסים
בהוראתו של אהוד ברק בליל הנסיגה מלבנון. מעיינות החצבני שליד הכפר עג'ר ננטשו ונתפסו
מיד על ידי החיזבללה. נזק בל ישוער נגרם לביטחון מדינת ישראל כתוצאה מהבריחה
המבוהלת של כוחות צה"ל. ציוד
ללוחמה אלקטרונית, מן המסווגים ביותר, הופקר לאויב. קשה לאמוד את המשמעות המורלית של המראות
המבישים, כשצבא מפואר כצה"ל, נאלץ לנטוש מאחוריו ציוד רב, טנקים, תותחים
נגמ"שים, תחמושת וציוד אישי,
שעשויים היו לצייד דיביזיה שלמה.
יש המונים בין האירועים שהובילו לאינתיפאדה את ליל הגלשונים, עת מחבל בודד קטל 6
מחיילי צה"ל עד שחוסל. האם הנסיגה מלבנון, על מראותיה המחפירים, מסמנת את
ראשית המלחמה הבאה בשל שחיקת כוח ההרתעה של צה"ל?
צבא נסוג ועמו אזרחים לבנוניים מבוהלים
אבוי למנוצחים ...לבנונים רומסים דגל ישראלי הסורים, שכיבדו עד היום הבנות וקווים
אדומים של ישראל – ירדו דרומה ומיקמו תצפיות מודיעין לתוך עומק שטחה של ישראל.
תחושה כבדה של תבוסה העמיקה בצה"ל מאז הנסיגה מלבנון, והיא התווספה למאגר
התבוסות של האינתיפדה, ולאחריה, בנסיגות המבישות מעזה ומשכם, בתקריות האש של
מנהרת הכותל וביום "הנכבה" האחרון. כיצד ניתן לאמוד את השבר הזה
במונחים של המורל הלאומי והכשירות המבצעית של צבא העם? מי במקבלי החלטות בחצרו
של אהוד ברק, או אף באקדמיה הישראלית, מוכן להרים קולו נגד האיוולת המבצעית
הנרקמת מול עיננו בגבול הצפון? כאז, בימי בר-לב, כן עתה פועלים בשטח
הבראשית המיוער של הגליל דחפורים, טרקטורים ומשאיות ענק. הרים נעקרים ממקומם,
כבישים נחצבים וואדיות נסתמים בשפכי עפר וסלעים – רק כדי להעביר בהם את גדר
הגבול האלקטרונית. אז רווחה בציבור הלצה שמקו בר-לב נותרו לאחר מלחמת יום
הכיפורים רק הווילות של הקבלנים בהרצליה פיתוח. ובינתיים, החיזבאללה פתח במלחמת
התשה מסוג חדש. אבנים, ובקבוקי תבערה, קללות, גידופים ורמיסת כבודה של מדינת
ישראל. יש המעיזים גם לחצות את קו הגבול או אף לקרוע את הגדרות ולהפילן ארצה.
גדר הגבול האלקטרונית תהפוך סיוט לחיילים השומרים על הגבול. די אם בכמה נקודות
יגעו בו זמנית בגדר כדי שהכוחות יוקפצו אליה ויטורטרו לשווא - עד לרגע שבו יחליטו המחבלים לחדור. פעם מי
שהיה מעז להתקרב לגדר או אף לגעת בה היה מסתכן בירי ומוות. היום הפכה הגדר הטובה
בשער פטמה מקור פרנסה לכפריי לבנון, הנהנים מקו "תיירות האבנים" שנחנך
במקום. בחגים ושבתות נוהרים למקום המוני תיירים מכל רחבי העולם הערבי, לידות
אבנים ולהשתתף בהשפלת המובסים. "כך נראה היום מקרוב "הישגו
היחידי" של ראש הממשלה בסיום השנה הראשונה לכהונתו. יצאנו לסקר את המצב
בשטח ולשוחח עם אנשים בגבול הצפון. הנקודה המערבית ביותר אליה ניתן להגיע היום
בלא תיאום ואישורים מיוחדים היא קיבוץ חניתה. בשער המשק פגשנו את יוסי, חייל
גבעתי צעיר, יליד מושב שומרה הסמוך. יוסי היה מאוכזב כשסיפר לנו שהפלוגה שלו לא
הספיקה להלחם כמעט בלבנון, ובנסיגה בצעו משימות של חיפוי על הכוחות. לא ניתן היה
להמשיך מחניתה על הכביש הישן שהוליך לנחל נמר. הכל נהרס ונעקר. ירדנו לכיוון
צומת חניתה שליד שלומי ופנינו בכביש המוליך מזרחה למערת קשת ולמושב אדמית. בכביש
הפיתולים נראה היטב הנזק להר ולנוף. בנקודה 72 על גדר המערכת עוצרים אותנו שני
חיילי גבעתי מפלוגתו של יוסי. "לא! אינכם יכולים לעבור הלאה", הם
אומרים לנו. "מדוע?", אני שואל בחיוך. "אנחנו עיתונאים".
חיילי צה"ל בגבול החדש – צבא מנצח
הפך לצבא מושפל בפקודת ברק –
תהילה לחיזבאללה המנצחים...אורז ופרחים.. אבנים השפלות וקללות למובסים...
החייל מתרצה ומתקשר למפקדת הכוח.
"בסדר! סעו לשלום, קיבלתם אישור". נוסעים כמה ק"מ עד למוצב
"יקינטון" בקו בר-לב
החדש . בונקרים, תעלות וחצר המזכירה את חצרות המוצבים של תעלת סואץ. שום דבר חדש,
להוציא בלון תצפית הצופה צפונה. איש לא עוצר אותנו מנסיעה לאורך קו הגבול החדש,
שחלקו עובר בכביש אספלט ובדרך טשטוש ובחלקו האחר הוא בלתי סלול. תצפית או"ם צמודה לגדר. אני עולה לצלם
את האו"מניקים. כשהיינו חיילים, בימים הרחוקים ההם, תמיד התייחסנו אליהם
בזהירות ובחשדנות: האו"ם היה תמיד לצדו של האויב וכמעט תמיד נגדנו. בימים
טרופים אלה האו"ם סיים לטרטר את צה"ל והעביר את קו הגבול משנת 1923
במקומות הכי אבסורדיים – רק כדי שלחיזבאללה לא יהיה תירוץ לפתוח מחדש בהתשה.
כנראה שהאו"מניקים הוטרדו מנוכחותנו, שכן צלצול טלפון העיר מאדישותו חייל
בעמדה שמאחורינו. אנו מסתלקים וממשיכים מזרחה.
או"מ שמום...עויין תמיד איננו נוסעים ברציפות על הדרך בגלל עבודות
עפר מסיביות. באזור הר מנור, שבין אדמית לזרעית, אנו נוסעים על הכביש המצוי
למרגלות הכפרים ירין ומרווחין. השטח הוא בשליטה מוחלטת של החיזבאללה, וניתן
להבחין היטב במכוניות הלבנוניות נושאות הדגלים הצהובים. תצפית האו"ם הלבנה
נראית היטב. זהו, הגענו למוצב ליבנה, שבלון תצפית גדול ממוקם מעליו. מישהו כנראה
דיווח עלינו לכוח צה"ל העוצר אותנו לביקורת, בהמשך הכביש שליד שתולה. גשש
בדואי, וסגן צעיר מגבעתי מתחקרים אותנו. מבקשים תעודות זיהוי ותוהים מה עשינו
ליד מוצב ליבנה ובאיזה רשות. אני מחייך לקצין בתמימות: "חשבנו שמותר
לעיתונאים לסקר את השקט בגבול הצפון", אני אומר. "צריך לתאם
ביקורים", אומר הקצין, שכנראה קיבל הוראות ברורות בנושא. אני מסתכל
אחורנית. מאחורי ג'יפ משטרה שהגיע אחרינו למחסום. "אוקיי – סעו הלאה".
חולפים ליד אבן מנחם, נטועה ובירנית
בואכה הר אדיר וסאסא. עצרנו ליד מוצב סחלב. עוד מוצב של צה"ל בגזרה
המרכזית של גבול הלבנון. שוחחתי פעם עם נ., קצין בכיר בגזרה המערבית בלבנון, כשנתיים לפני פינויה. נ.
היה סגן או אולי סג"מ כשבא לתגבר את פלוגת הצנחנים שלי במילואים לאחר קרבות ראש הגשר והסרפאום
במליוה"כ. מאז נשאר בצבא ועשה חיל. שוחחנו על נושא התחקירים בצה"ל
בעקבות עותק שקיבל מתחקיר על קרב הסרפאום, אותו ערכתי במסגרת ספר על מלחמת יום
הכיפורים. נ. היה מסויג מהביקורת שלי על רמת הפיקוד בצה"ל ועל התחקיר
המטייח שנעשה על קרב זה, כמו בנושאים אחרים שזעקו לשינוי ולתיקון. ספרתי לו על
מלחמת החורמה שערך חיים בר-לב המנוח נגד האלופים ישראל טל ואריאל שרון בעקבות
התנגדותם להמשך הפעלת דוקטרינת קו בר-לב ותוכנית "שובך יונים".
קו בר-לב ומקימו – חיים בר-לב המנוח.
לידו דיין, שרון ודוד אלעזר (מתוך הספר התקדשות – זיכרונות ממלחמת
יום הכיפורים) דו"ח מפורט, שמנה אחד לאחד את הכישלונות הצפויים של
דוקטרינה זו, שעלתה בדם רב במלחמת יום הכיפורים – הוסתר ונגנז. מה שקורה בלבנון,
אמרתי אז לידידי נ. – הוא חזרה, אומנם בתנאים ובהיקפים שונים, אבל חזרה של
הקיבעון המחשבתי ואטימות הלב של מקבלי ההחלטות במערכת. לפחות לקח אחד לא נלמד
מפרשת המעוזים. הפקרת הלוחמים במעוזים מוכי אש, כשהם חסרי אונים לארטילריה
המצרית הכותשת, הייתה תחילתו של מרד "בשר התותחים", שהגיע מאז לשיאו
בתופעת "4 אימהות". זעקת הלוחמים הלכודים במעוזי התעלה, כאשר פיקוד
דרום במליוה"כ מפקיר אותם ביודעין, הייתה אולי הסיבה העיקרית לשבר הנורא
שאירע בחברה הישראלית לאחר המלחמה ההיא, ולמשבר אימון בין החיילים לבין הפיקוד. נזכרתי בשיחה הזאת בהמשך להוראות
שחיילי צה"ל קיבלו ישירות משר הביטחון בעת חופשתו האחרונה בגליל:
"תתאפקו ותשמרו על השקט. זורקים עליכם אבנים?! בקרוב המצב יתייצב ויהיה
בסדר". "אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, הכל יהיה בסדר!" –סיסמת
המנהיגות של יום הכיפורים ההוא. המשכנו לכיוון תצפית קיסוסית חולפים ליד מושב
אביבים. בביקורי העיתונאי הקודם יכולתי לעמוד על השלכותיו של טבח ילדי אביבים
לפני כשלושים שנה על המרקם החברתי של תושבי הישוב. הזמן לא הקהה את הכאב על רצח
הילדים והמורים, והפצעים נותרו פעורים. מי זוכר היום את טבח ילדי מעלות ב- 1974, ושל ילדי משגב עם ב- 1979? נשכחה תקרית הצפון הגדולה מקיץ
1981 שסיום הפסקת האש שלה היא שהובילה "לאיוולת" כביכול, של מלחמת
לבנון 1982, אותה יזמו, לדברי אהוד ברק, מנחם בגין ואריאל שרון. "תמו 18
שנות מלחמת לבנון" הכריז ברק בנאום הניצחון שלו לאחר הנסיגה המבישה מלבנון.
אי אפשר שלא להיזכר בקריאתו של אותו ראש ממשלה בריטי, שחזר ממינכן ונופף בנייר
ההסכם: "שלום בדורנו" – Peace in our time. ואולי התכוון ברק לומר בנאומו: "ותשקוט הארץ 40
שנה?" אנו בתצפית תורמוס – דחפורים חופרים באדמת הטרה רוזה האדומה כדם.
הצבא ממשיך לסלול כבישים ולטעת בונקרים ויערות של אנטנות. איש לא עושה את חשבון
התבוסה בלבנון. מדינת ישראל הקטנה, וצפופת התושבים, נאלצת לוותר על אדמת תיירות,
מושב וחקלאות עבור מוצבים חסרי תועלת ותכלית. החיזבאללה עדיין לא כבש את הגליל
אבל הכריח את התושבים לוותר בפועל על אדמתם וחופש תנועתם בה. מלכיה ורמות נפתלי. מכאן פלשו הלבנונים
לארץ ישראל ב- 1948. נזכרים בספרו של יצחק טישלר "אחרונים על הרכס".
סמוך לכביש אנו מבחינים במתקן עורפי של צה"ל שהאו"ם קבע שהוא מצוי
בשטח לבנוני. צה"ל הרס את המתקן ושיטח את גגותיו לארץ. ציוד רב עדיין מצוי
במקום, מגדל שמירה, מכולה וציוד ביצורים לרוב. זה חלק מהמחיר שישראל שלמה עבור
"השקט הזמני" בגבול הצפון. מיליארדי שקלים עולה הקו החדש. כמו ערב
מלחמת יום הכיפורים הכסף הזה חסר היה לצה"ל לרכישת ציוד התקפי חיוני שהיה
חסר ללוחמים. היום אין מלחמה אבל הרמטכ"ל אומר שמיליארד ש"ח שקוצץ היה
מאפשר להמשיך פרויקטים חיוניים ולאמן את מערך המילואים של צה"ל. הנה
המיליארדים החסרים - הם קבורים בגבול הצפון. אומרים שאם ערפאת לא יקבל את
ירושלים ושאר שטחי יש"ע, יפרצו קרבות בתוך ישראל ואליהם יצטרפו כוחות
החיזבאללה וארגוני המחבלים הפלסטיניים בלבנון. כאן ניתן לשאול שאלה לוגית פשוטה
המתבססת על הצהרת ראש ממשלת ישראל ושר בטחונה: "והיה אם תיירה יריה אחת
מלבנון לאחר נסיגתנו החד צדדית -
צה"ל ייכנס ללבנון ויגבה מחיר כבד ביותר על פגיעה בנו". כאן צריך
לשאול אדם נבון, (לא בהכרח איש צבא או מומחה בטחוני): אם הדוקטרינה של ישראל היא
פגיעה מיידית במי שיורה לתוך מדינת ישראל, אז לשם מה צריך קו מוצבים וגדרות
אלקטרוניות? אדרבא! הביצורים האלה מאותתים לאוייב שאתה לא מוכן לפגוע בו אם
יתקוף אותך! והערבים יודעים היטב
שישראל של היום איננה מוכנה להקריב יותר דם עבור מטרות ונכסים לאומיים. יתירה
מזאת – הם יודעים שהדוקטרינה הישנה של העברת המלחמה לשטח האויב שוב לא קיימת
למעשה בתכנוניו של המטכ"ל. האויב יודע היום שבעצם ההתבצרות של צה"ל על
גבול הצפון הוא השיג ניצחון אחד נוסף בתורת השלבים לחיסול ישראל. החיזבאללה אילץ
את צה"ל להפקיע שטחים אזרחיים חיוניים לצורך צבאי, ולהפקיר או לנטוש שטחים
אחרים בגלל זריקות אבנים. החיזבאללה איננו יורה לעת עתה בגליל והוא מפעיל בצורה
מושכלת טקטיקה של אינתיפאדה. מי היה מאמין שהצבא החזק במזה"ת, עם ראש
הממשלה שהוא "החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל", יפעיל בגבול
הצפון שיטות שהוא מפעיל בחברון ובעזה על המתנחלים: אוטובוסים ממוגנים להסעות
ילדים לבית ספר, "חבילות מיגון" לישובים, בהם קירות למניעת ירי צלפים
לבתים, נסיעה בשיירות, וחסימת כבישים לתנועה חופשית של תושבים ותיירים. מישהו הגה
רעיון מטורף לחפור מנהרה באזור מנרה כדי למנוע זריקת אבנים. עתה עצרנו ליד תצפית
צה"ל "במרפסת" המפורקת לגורמים של מנרה. צנחן משועמם יושב ליד
מכולת-הקיוסק הנטושה. גדר חדשה מפרידה בין חיילי האו"ם מניגריה התופסים את
המרפסת לבין ישראל. שני חיילים נוספים צופים במשקפת שדה לעבר הגבול. אנו מנסים
להגיע לקבר רבי אשי המצוי בסמוך למוצב ציפורן. החיילים לא מאפשרים לנו להתקדם.
מאז התקרית עם אנשי החיזבאללה לפני מספר ימים, ובה חולק הקבר שנחצה בהוראת
מודדי האו"ם בין ישראל ללבנון, צה"ל אוסר על אזרחים להגיע. למקום. לבי
לבי עם הרב אשי הקדוש, המתהפך בודאי בקברו; פעם בצד של ישראל ופעם בצד של
לבנון, ובכל היפוך מבקשים מהאיש הקדוש להציג דרכון כשהוא עובר את הגבול.. . זריקות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל ליד שער פאטמה ממשיכים מצוק מנרה לעבר משגב עם. רוצים
להמשיך למטולה. לא אי אפשר! הכביש נחסם בשל זריקות אבנים. יורדים לכיוון תל חי
וממשיכים בכביש צפונה לעבר מטולה. שער פטמה. מקום עגום וחרב למחצה. הגדר הטובה
הפכה לאזור מוכה אבנים, זובור והשפלות לעם היהודי בארצו. גם תעמולה זו מלחמה.
החזבאללה מבין זאת היטב. בישראל לא. הנסיגה הזו נראית כהישג גדול לחייל המפואר
ביותר מאז בר כוכבא. היריקות וזריקות האבנים נדמות לחלק מהעם הזה כגשם נדבות.
שער פטמה מוקף מטעים נטושים למחצה של חקלאי מטולה. מאז נזרקו בקבוקי תבערה
ואבנים על החקלאים מונע צה"ל גישה למקומות המועדים לפורענות. פגשנו משפחה
ירדנית שבאה לבקר את שער פטמה מהצד הישראלי. הם מבקשים שלא לצלמם או להזכיר את
שמם. הם הגיעו מחיפה שם בקרו את בני משפחתם. לפתע הבנו את כוונתם. הם שלפו
פלאפון וניסו להשיג קשר, חלקו בצעקות עם העומדים בצד השני. החיילים בפטמה
מרוחקים מאתנו כשלוש מאות מטרים והם ממוקמים בתצפית ממוגנת. לבי עם החיילים
המופקרים שם להשפלות ונאסר עליהם לירות להגנתם, "אלא אם יש סכנה מיידית
לחייהם". כך נשחק כוח המגן הישראלי לאיטו מאז האינתיפדה ואוסלו. מדינה
ריבונית אימצה לעצמה דפוסי התנהגות של עם ש- 2000 שנות גלות ודיכוי הטמיעו בו כניעה וויתור –רק שהחיים יישמרו.
נזכרתי גם שצה"ל שוקל הכנסת רכב לפיזור הפגנות שיתיז סילוני מים על מצורעי
העולם הערבי הנקבצים כאן להכות ולהשפיל את היהודים. זו גם לא הלצה: חיל הים
הישראלי המפטרל בגבול הימי בין לבנון לראש הנקרה, כבר קיבל הוראה לא לירות יותר
יריות אזהרה על סירות הדיג הלבנוניות החודרות למי ישראל: המלחים נצטוו להפעיל
זרנוקי מים נגד הדייגים. בקרוב הגששים יקבלו את פרס ביטחון ישראל ולא רק את פרס
ישראל לבידור: חיל האוויר יפעיל, אולי כנשק אחרון נגד החיזבאללה "את
האווירון דוּד" מהקפיטריה בטבריה. שני בעלי עסקים נותרו למעצבה בשער פטמה.
עודד ברנבלום, תושב וותיק שישים שנה במטולה, יליד ירושלים. "אני לא
גנרל" אומר עודד, "אבל תמיד היה יותר טוב ממה שקורה עכשיו".
"נכון נגרם נזק למטעי התפוחים אבל כל מי שנפגע קיבל פיצוי פעמיים ממה שקרה
לו. אנחנו לא קיבלנו כלום. זורקים
אבנים על החיילים, אבל לממשלה לא אכפת. צריכים לנהוג בלבנונים כמו כל שכן שזורק
עליך אבנים. אהוד ברק הוציא את החיילים מלבנון אבל לא נותן להם להגן על עצמם.
מפה למשגב עם אי אפשר לנסוע. הכל סגור בגלל שזורקים אבנים. הכביש שנסענו בו עוד
משנות הארבעים, נקבע על ידי האו"ם שהוא של לבנון. החזירו להם יותר ממה שהיה
מקודם. תגיד! בכותל המערבי הממשלה הייתה נותנת לזרוק אבנים? כאן כן! ברק צריך
לדעת שדין פרוטה כדין מאה. הוא ילד! הוא לא מבין את
זה!" פגשנו בדני, חייל משוחרר מגולני. דני לא
מצטער על שיצאנו מלבנון. לדבריו לא שווה מוות של חייל אחד בשביל דונם אדמה. אדמה
שלנו! אני מקשה. גם! משיב דני. ומה על הכבוד? לא חשוב. מה הפיתרון? אני שואל.
אני לא גנרל, הוא משיב. ובכל זאת: אני מקשה: לשמור על המדינה מהגבול. אין
לגיטימציה לתקוף בלבנון. על זריקת אבנים מהגדר אין טעם לאבד חיילים נוספים. נגשנו לחנות של משה וכוכי: משה נשמע מריר
וכועס: נפלה לנו הפרנסה ב- 90% ויותר. אין לנו שום ברירה אלא לחסל את הסחורה
וללכת. הגדר לא תפתח בקרוב וזריקת האבנים תמשך. החקלאים קבלו פיצוי ישיר חד פעמי
ואנו כלום. אין עם מי לדבר. הנזק העקיף לכולם ולמדינה הוא רב. חודשים לא ראינו
אוטובוס תיירים אחד. מבחינת סיכון, רק לתושבי שכונת הר צפיה, בגלל שהם בולטים
בשטח יש סיכון. אנו מסתובבים בחצר. שני תנורים גדולים של צה"ל, חדשים
לגמרי, מונחים כאבן שאין לה הופכין. כמה זמן יעמוד הציוד הזה עד שייגנב? אני
מתקשר עם אמיר הרב"ש של מטולה לשיחה על מצב הביטחון. אמיר, המקבל משכורתו
ממג"ב נשמע לי איש הגון וישיר: אסור לי לדבר אתכם בלא רשות של מפקדי. בקש
ממנו אישור וחזור אלי. מפקד משמר הגבול אתו אני משוחח מאפשר לי לראיין את אמיר.
אנו נכנסים למטולה למסעדה החלבית של אשתו. אמיר מפעיל בנוסף לתפקידיו כרב"ש
של מטולה מטעם מג"ב וצה"ל גם מטווח בקצרין. הוא בחור ענייני, עונה
לשאלות בלא להתחמק. נכון, יש זריקות אבנים אבל אנו מגיעים לרוב השטח. בשטחים
מסוימים הצבא בנה גדרות מגן נגד אבנים. כשיש זריקות אבנים הצבא מתערב. זה בעיקר
קורה בשבתות. מגיעה משאית אבנים מיוחדת ואז מתחילים זורקי האבנים להשתולל – עד
השבוע הבא. פרופ' סעיד היה ביניהם. הוא הופיע בעיתון "הארץ" התפתל
והתנצל – וזה לא הוסיף לו כבוד. כביש משגב עם סגור עכשיו בגלל זריקות אבנים.
הכפר קילה ניזון בעבר מישראל ועכשיו ידוע לנו שמצבם קשה. המנהרה במנרה תגיע
מאזור קבר הרב אשי למרפסת. עד עכשיו לא היו הרבה בעיות, חוץ מזריקות אבנים
ואיומים. המצב נזיל מאוד. האם אתם ערוכים לפיצוץ, אם יקרה, בגלל מלחמה בישע?
אמיר החלטי מאוד. לקחנו זאת בחשבון ואנו ערוכים לכך. קיבלנו אוטובוסים ממוגנים
בחלק מצירי הנסיעה. נגרם נזק כלכלי כי האזרחים מזהים את שער פטמה כמטולה וזה לא
כך. אנו ערוכים למצבי חטיפה ובני ערובה ואנו מתאמנים לכך. הצבא הוכיח את יעילותו
והיו מספר אירועים פליליים על הגדר, בעיקר הברחות, גניבות או סמים מתוך שטחנו.
היה פיצוץ אדיר של האנדרטה לפני כמה חודשים ונגרם נזק לא מבוטל לישוב. נפגעו
בתים, דלתות וחלונות. לפני מספר ימים, למשל, היה ירי באוויר לרגל סיום הבחירות
בלבנון. מאות כדורים תועים נפלו כגשם על הגגות של המושבה וזה לא היה נעים. נדמה
לנו שיש לחץ מהשטח למטה כלפי החיזבאללה לשמור על השקט. יש פריחה כלכלית בגדר
מהצד שלהם בעיקר ציוד לטיולים ומסעדות לתיירות זריקת האבנים. יש מפגשים מרוחקים
בין משפחות ערביות המגיעות מישראל על הגבול. רוב אנשי צד"ל לא קיבלו את
רכביהם בחזרה מסיבות רישוי. אזור התעשייה של מטולה פעיל למרות נטישת הלבנונים
שעבדו שם. כרגע מכשירים תאילנדים וסינים. מועדון ריקודים שהיה באזור השער נסגר.
אנו נפרדים לשלום מאמיר ומקנחים בארוחת צהרים באחת המסעדות הטובות של מטולה.
בשקט השורר במקום אני נזכר בטור הנגמ"שים שלנו חולף לאיטו ברחוב הזה בצהריי
ה- 8 ביוני 1982. חזרנו לנקודת
המוצא של הסכסוך הישראלי ערבי, הרבה שנים לאחור, בגלל קוצר הראות של מנהיגינו. אפילוג: כשבועיים לאחר פרסום בכתבה בעיתון
מקור ראשון פרצה מלחמת אוסלו. שלושה חיילי צה"ל נחטפו בהר דב. מי החצבאני
השייכים לישראל נגזלים על ידי לבנון והדבר עובר בלא זעקה בדעת הקהל הישראלית ,
כשאיש מהאחראים בממשלה לא פוצה פה ולא מוחה. עוד חמישה חיילים נהרגו בתקריות אש
יזומות של החיזבאללה, כשהארגון העוין הזה מצטרף לפלשתינאים במלחמת הטרור שלו
במדינת ישראל. מכוחות גרילה מקומיים הפך האירגון לצבא של ממש המחומש מכף רגל ועד
קודקוד לא רק בנשק טרור בעל טווחים טקטיים קצרים המאיימים על יישובי הגדר, אלא
לכוח בעל יכולת אסטרטגית שטיליו ומשגריו שולטים באישם על צפון ישראל ממטולה ועד
חדרה. מחבלי החיזבאללה יצרו אתוס של ניצחון ראשון על מדינת ישראל, והשייך
נסראללה הפך לגיבור ערבי-איסלאמי נערץ בכל רחבי המזרח התיכון. שיטות הלחימה שלו,
כולל הפעלת אינטרנט, לוחמה פסיכולוגית, שימוש בוידאו במבצעים קרביים, שיטות
לחימה, הפעלת מטענים, מארבים וחטיפות – כל אלה הפכו לתורת לחימה המיושמת כיום על
ידי הרשות הפלשתינאית בשטחי ארץ ישראל המערבית כולה. יוסי ביילין, מחסידי אוסלו
היה האיש שיחד עם ארגון ארבע אמהות ועוד ארגוני "שלום" דומים כפו על
מדינת ישראל סדר יום חדש. יציאה מלבנון שהובילה לכניסת לבנון לתוך ארצנו.
תעמולה ולוחמה פסיכולוגית של החיזבאללה.. יחד עם יוסי ביילין וארגון 4 אמהות
הוליכו את ישראל לתבוסה מוראלית ולמלחמת אוסלו..
ארבע אמהות וארגון נשים בשחור – אותה
דברת בשינוי האדרת..
יוסי ביילין – ממחתרת אוסלו ועד תבוסת
לבנון ומלחמת "אל-אקצה" – הקרדיט כולו שלו..
למעלה: כיבוש חומות ירושליים על ידי
הפלשתינאים בעת הלוויית פייסל אל חוסייני
למטה: השייח נסראללה מקבל נשיקה מאחד
ממחבליו המנצחים...
|
|
|
