שלום ושברו - "מה יקרה?"

הציבור בישראל מתלבט בשאלה מה יקרה אחרי מלחמת השחרור השניה ומה תהיה דמותה של המדינה לאחר שיתפזר ערפל הקרב. קיימת אומנם תחושה של רגע גורלי אבל הוויכוח הציבורי מוסט מהעיקר לטפל ולשולי. דווקא אויבנו הפלשתינאים מבינים טוב מאתנו את משמעות האירועים, והם קוראים להם, ובצדק, "מלחמת העצמאות הפלשתינאית". מלחמה זו לא הייתה מתרחשת לו השכלנו להגיע להסכמה לאומית, לפחות בנושאים הקיומיים. אי שם בין מלחמת יום הכיפורים לחתימת הסכם אוסלו נפל דבר שאיש לא הבין את משמעותו. המאבק שבין הימין לשמאל בדבר זהותה של המדינה, ערכיה הלאומיים, גבולותיה ויחסיה עם הערבים הגיע לנקודת משבר שאנו מצויים היום בשיאה. השמאל, שחש כי הימין קובע עובדות בארץ ישראל ההיסטורית בניגוד להשקפת עולמו, החליט שזו העת לשבור את הכלים וללכת למהלכי שלום על פי השקפתו וללא הסכמת הימין. בלא שחשנו נוצרה זהות אינטרסים, ובהמשכה, התגבשה והתחזקה ברית לא כתובה בין השמאל הישראלי לערביי ארץ ישראל. הסכם אוסלו סיכם ברית זו בכתב. הוא היה הסכם שנכפה על הימין למרות רצונו ובחריקת שיניים שלו. רצח רבין הביא לשיא את הניכור והשנאה שבין הצדדים. הימין חש אז על בשרו את תחושת חוסר האונים כפי שהשמאל חש אותה ביחס לתנופת ההתנחלות ולגירוש אש"ף מלבנון בקיץ 1982. כך, גרשה יד ימין את אש"ף המובס מלבנון ויד שמאל החזירה אותו לארץ ישראל. שני הצדדים, ימין ושמאל התעלמו מכך שעל חורבנה של ההסכמה הלאומית היהודית קם בא"י כוח המאיים על המדינה היהודית. בעוד הפלשתינאים פועלים על פי תוכנית פעולה מוגדרת בהתאם לאמנה הפלשתינאית ולתוכנית השלבים הכלל ערבית, ישראל ממשיכה את מלחמת האחים הקרה, המאיימת להפוך למלחמה של ממש. הכתובת הייתה על הקיר כל השנים – אנו, היהודים, העדפנו לטמון ראשנו בחול. מלחמת השחרור הפלשתינאית, על פי חוק הפעולה והתגובה חייבת להיות גם מלחמת השחרור השניה של ישראל. מה שהיה עד ראש השנה תשס"א לא יהיה כשתסתיים המלחמה, המתנהלת במקביל בשתי זירות: פנימית וחיצונית. בזירה הפנימית, יימשך המאבק בין ימין ושמאל על זהותה של המדינה. דבריו של בן עמי בברלין ,לפיהם ירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית, ולאחריה תתחולל רעידת אדמה בעם היהודי, מלמדת שהשמאל נחוש בכל מחיר לשמור על ההגמוניה ההיסטורית שלו בחברה הישראלית, בלא להתחשב במחיר הכרוך בריסוק האתוס הציוני, נטישת הר הבית וירושלים והריסת 110 ישובים, בהם חיים רבבות יהודים. בזירה החיצונית דומה כי עומדות לפנינו שתי אופציות ואין בלתן: כניעת ישראל לתכתיב מסמך קלינטון, ובהמשכה, הרס פנימי וטרור בעל עוצמות משתנות שיוגדר על ידי השמאל "כשלום של אין ברירה". אופציה שניה, ישראל הלוחמת עומדת על חייה, נלחמת על אינטרסים קיומיים ומנצחת את אויביה. מו"מ לאחר אופציה ראשונה הוא על כניעה, בעוד מו"מ באופציה השניה הוא על קיום פרמטרים חיוניים לקיום ישראל. על אריאל שרון לשכנע את השמאל שהליכה לאופציה זו איננה אידיאולוגיה כפויה של הימין במאבק פנימי, אלא הכרח בל יגונה לשמירת החיים, ועל בסיסה יש לגבש הסכמה לאומית חדשה. הדרך הראשונה, לדעת הכותב, תוליך, בהכרח, ובצורה שלא ניתן למונעה לאפשרות סבירה של מלחמת אזרחים, התפוררות צה"ל וגוויעה של מדינת ישראל בטווח הנראה לעין.