www

צה"ל ומערכת הביטחון אחרי אוסלו – לאן הולכים!?

פורסם במוסף מיוחד בעריכת קרולין גליק מהעיתון מקור ראשון

מבוא

תהליך אוסלו אולי מאחורינו אבל המאבק בתוצאותיו עדיין לפנינו, והדרך ארוכה ורבת סיכונים. אוסלו לא היה רק תהליך מדיני בין ישראל הרשמית לרשות הפלשתינאית. הוא היה ביטוי למאבק זהות חסר פשרות בחברה היהודית ובאין הסכמה על הדרך, לברית שולל שנכרתה בין חסידי אוסלו בשמאל הישראלי לערביי ארץ ישראל [a]. כה עמוקים והרסניים היו תהליכי ההטמעה של משטר אוסלו בגוף המדינה ובנשמתה, שניתן לצפות שתהליך הריפוי יהיה ממושך וכואב, אם יחזיק הגוף מעמד ולא יקרוס. אף שהבשורה הטובה היא שאנשי שמאל רבים הולכים ומתפכחים, הבשורה הרעה היא שחסידיו של משטר אוסלו נלחמים על עתידם קרב פוליטי לחיים או למוות, והישרדותה של מדינת ישראל בתוך זירת הקרבות הפכה עבורם למשנית. צה"ל ומערכת הביטחון הם לא רק קיר המגן היחידי המפריד בין חיים למוות. צה"ל, בכורח הנסיבות בהן קמה המדינה, הוא כור ההיתוך של החברה הישראלית, מעצב דרכה, ועד לאחרונה, המעוז האחרון שלה להסכמה לאומית. מאז נוסד צה"ל על ידי דוד בן-גוריון ב- 1948 שלטו בצה"ל מצביאים ואלופים, שנאמנותם הפוליטית למשטר תנועת העבודה והשמאל הציוני, היוותה יסוד עיקרי למעמדו ולעוצמתו של שלטון זה בחברה הישראלית. מצה"ל יצאו ראשי ממשלות, שרים, ובעלי שררה בחברה, במשק, בכלכלה ובאקדמיה. כך שימש צה"ל מיום היווסדו מסגרת פוליטית הנאמנה לתנועה, כשהתנועה גומלת לנאמניה במשרות פוליטיות ובהטבות כיד המלך. לא בִּכְדִי נאמר על חסידי משטר אוסלו שכנסיית "דת השלום" שלה מבססת את מורשתה הרוחנית על העוצמה הצבאית המיתולוגית של הטמפלרים האבירים, יפי הבלורית והתואר ממלחמת תש"ח, ותיקי תנועת העבודה, ההגנה והפלמ"ח, וממשיכי דרכם במסדר "המועצה לשלום וביטחון".

הברית של אליטת השמאל הישראלי עם אש"ף וניוונה של מערכת הביטחון הם שני מוטיבים מרכזיים בהבנת אירועי מלחמת אוסלו בשלביה הראשונים ומפתח בדרכי הפעולה הנדרשות להצלתה של מדינת ישראל.

מהי המלחמה?

במקביל למאבק הפנימי נקלעה ישראל למלחמה חיצונית המתנהלת בשלביה הראשונים בגבולותיה הפנימיים, כשהיא מאיימת לגלוש ולהפוך למלחמה אזורית. מלחמה זו, שהציבור יודע בחושיו שהיא מלחמת השחרור השניה של עם ישראל, היא אולי המלחמה הראשונה בהיסטוריה שמנהיגיה של המדינה המותקפת מכחישים מכל וכל את קיומה ומכנים אותה: "מהומות, מאבק - לחימה ולא מלחמה". רעידת האדמה של ראש השנה תשס"א ערערה את יסודותיו של משטר אוסלו, ואדריכליו מנסים עתה בכל כוחם לייצב מחדש את הבניין הרעוע שבנו ברוב איוולתם. כל אמצעי כשר, כל אידיאולוגיה היא בעיניהם בת חלוף. לא צדק, לא מוסר, לא שלטון חוק, לא דמוקרטיה – מכל אלה נותרו בדמדומי המשטר רק עריצות, רשעות שלטונית, שררת משפט, הטיית אמת, דיס-אינפורמציה והונאה המונית חסרת תקדים. השליטים יודעים שמה שהיה שוב לא יהיה, והסכנה למעמדם הפנימי נראית בעיניהם חמורה לאין שעור מהסכנה החיצונית, המאיימת להפיל את הבית על ימין ושמאל כאחד. אבל את מלחמת השחרור לא ניתן לעצור, והיא מתנהלת, מחוץ לשליטתם, במישור הפנימי כמו במישור החיצוני, בשתי זירות: זירת המלחמה על הזהות היהודית והקיום הרוחני מול האבדון הפוסט-ציוני, וזירת המלחמה החיצונית על קיומנו הפיזי כעם בן חורין, נגד הפלשתינאים, הערבים ותומכיהם האנטישמים והנאצים ברחבי תבל.

מדאיג במיוחד מצבם של צה"ל ומערכת הביטחון, שעליהם להתמודד עם עוצמות אויב גדולות לאחר הרס מתמשך וניוון שזרעו בתוכו קברניטי משטר אוסלו. מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה בה מומשה במלואה תורת הביטחון שהתבססה על מתקפת הנגד המקדימה מבית מדרשם של דוד בן-גוריון, ידין ואלון. מלחמה זו, שהתנהלה, לאחר מכה אווירית מוחצת, במתקפה יבשתית על פי הדוקטרינה של "הלם שיריון", יצרה מציאות חדשה, פתחה גבולות רחבים, אך גם נטעה שאננות ושחצנות במערכת הפוליטית והצבאית. עם גבולות כאלה, ועם עוצמה אגדתית בעיני עצמה, לא מצאה המנהיגות של ישראל מקום לבחינה מחדש של תורת הביטחון ולהתאמתה של הדוקטרינה הצבאית לתנאים המשתנים. מלחמת ההתשה הייתה אות אזהרה לבאות במכלול המאפיינים המדיניים והצבאיים כאחד. איש לא יכול היה אז להתייצב נגד שחצנותם של גולדה, דיין, גלילי וחיים בר-לב. צה"ל החל לעבור תהליכים ראשוניים של השחתה, הסתאבות והתנוונות של המחשבה הצבאית לטובת מיתוסים שקריים והשתעבדות לאידיאולוגיה סקטוריאלית של תנועת העבודה לדורותיה. אם בימי גולדה ודיין שעבד הדרג הצבאי את המחשבה הצבאית ואת נאמנותו הפוליטית לתפיסת "זבנג וגמרנו" הנעדרת גיבוי מתאים בתבונה ובגמישות מדינית, הרי שבתקופת משטר אוסלו הוכפפה התפיסה האסטרטגית של המערכת הצבאית לקונספציה הפוכה בתכלית, ומסוכנת עוד יותר, של פתרון מדיני בלעדי לכל בעיה צבאית שהמערכת לא הייתה מסוגלת, או לא רצתה לפתור. מדינת ישראל לא השכילה, מאז ומעולם, להגדיר את מטרותיה הלאומיות, ובהמשכן, קביעת אסטרטגיה צבאית ומדינית למימושן. בעקבות השיבה אל נחלת אבות במלחמת ששת הימים, הסיטה האופוריה והשחצנות הפוליטית את ישראל השסועה מהסכמה לאומית ומהיעדים להשגתה. מלחמת יום הכיפורים לא רק שהחריפה את המאבק הפנימי, היא חשפה את אוזלת ידה של אסכולת קו בר-לב ואת קריסתה הבלתי נמנעת של דוקטרינת "הלם השריון". דוקטרינה זו לא עודכנה בעקבות הניצחון של מלחמת ששת הימים, וצבאות סוריה ומצרים, בגיבוי צמוד של הצבא הסובייטי, נערכו לקראתה ביסודיות שבע שנים תמימות. ההרכב הלקוי של חיל היבשה הישראלי, יחד עם תורת הלחימה הכושלת, הובילו את צה"ל, בימים הראשונים למלחמה, לתבוסה קשה ולהתמוטטות קו בר-לב. תוך כדי הקרבות שונתה תורה זו כליל על ידי הדרג הלוחם, באלתורים ובמתן פתרונות שאגף ההדרכה ומפקדות החי"ר וגייסות השיריון נכשלו בהכנת הדרג המסתער לקראתם. בניגוד למיתוס שהתפתח אחרי המלחמה, תבוסת צה"ל לא הייתה ייחודית רק למערכה בסיני. קריסת המנהיגות של פיקוד צפון בכלל, ושל מפקדו יצחק חופי בפרט, איפיינו את המערכה על דרום רמת הגולן כמו את התמוטטות קו בר-לב בסיני, במקביל לקריסתו האישית של אלוף פיקוד דרום. צה"ל של בר-לב ודיין לא רק שלא העריך את יכולת הערבים לנצח במלחמה, הוא גם לא העריך את יכולתו הריאלית של צה"ל לעמוד בתנאי הפתיחה של מלחמה זו. ליקויים מבניים ומקובעים בחשיבה האסטרטגית הישראלית, הובילו את גולדה ודיין בניגוד לדעתו של דוד אלעזר, לוויתור על גיוס כוחות מילואים, "כדי שלא להתגרות בערבים", ולהימנע ממכת נגד מקדימה בשל חשש מתגובת ארה"ב. התוצאה הייתה קטסטרופלית: דרום רמת הגולן נכבש על ידי הסורים, והמצרים צלחו את התעלה לכל אורכה, כשהם משמידים שני שלישים מהכוח המשוריין של צה"ל בסיני בתוך 18 השעות הראשונות! יום אחד אחר כך החליט פיקוד דרום בישיבה אסטרטגית גורלית באום חשיבה שאוגדת השיריון בפיקוד אברהם אדן תצא למתקפת נגד בגזרה המרכזית בסיני. בישיבה זו לא שותף מסיבות שלא הובהרו דיין, מפקד האוגדה הבכיר ואלוף הפיקוד חודשיים קודם לכן - אריק שרון. תוצאות ההתקפה היו הרסניות והובילו לתבוסה שניה של צה"ל בתוך 48 שעות. 4 ימים אחר כך ביקשה ישראל להיכנע למצרים וסאדאת טעה כשסרב לקבל כניעה זו. כך נאלצה ישראל להמשיך במלחמה ומשימת הצליחה הוטלה על אוגדת עמוד האש של שרון. יש היסטוריונים המונים את תבוסת אדן ("אוגדת המערך" בפי הלוחמים באותם ימים) בשמונה באוקטובר 1973 כאבן דרך בנטישת אופציית ההכרעה שאפשרה לישראל לשרוד ולהתפתח שנות דור במאבקה עם הערבים. באופן המביש בו ניהל צה"ל את מלחמת לבנון ב- 1982 נחשף לראשונה אלוף צעיר "ומבריק" – אהוד ברק – שקרנו עלתה בעיני שרון וארנס שקידמוהו בתפקידי פיקוד ומטה. ברק, שהיה המוביל בתכנון מבצע "אורנים גדול" לכיבוש לבנון, גם פקד, לצדו של ינוש בנגל, על הגייס המזרחי שלחם בסורים במלחמה זו. ברק כשל במבחן מצביאותי זה, כשם שכשל במנהיגות פיקודית על גדוד השיריון 100 בקרב על החווה הסינית באוקטובר 1973. שרון כשר הביטחון בממשלת בגין נכשל, ובגדול, משום שבדומה לדיין, ערב מליוה"כ, יצא למלחמה עם פיקוד צבאי חסר מוטיבציה לנצח, עם צבא שלא שוקם מהריסות מלחמת יוה"כ ועם עוצמה צבאית שירדה מדרגה נוספת בתפקודה האופרטיבי והטקטי במלחמת לבנון. 18 שנים ארוכות של מלחמה פנימית ארוכה ומתישה קרעו את החברה היהודית עד שהובילוה לתבוסה משפילה והרסנית ברמה האסטרטגית ברצועת הביטחון בלבנון, ולכישלונות מוחצים במהלכי הפתיחה של "אינתיפדת אל אקצא". היום המלחמה היא על כל שטח המדינה ועם מאפיינים בולטים של מלחמת תש"ח. ולא רק זאת. אבירי אוסלו לא הפנימו את העובדה שישראל היא אבן הבוחן בג'יהאד שהעולם המוסלמי הכריז על תרבות המערב כולו. ישראל ניצבת בודדה במערכה משום שהמערב הרקוב והנהנתני מקווה שהטרף הקטן ישביע את רעבונו של האריה הטורף. סיטואציה זו היא תזכורת מכאיבה להתנהגותו של המערב במלחמת יום הכיפורים, עת ישראל לחמה, לבדה, את מלחמתו של העולם החופשי נגד הקומוניזם העולמי וסייעניו הערביים. ארצות אירופה נוהגות היום בישראל כשם שנהגו באזרחיהן היהודיים בתקופת השואה, וכן, במלחמת יוה"כ, כשסרבו להתיר למטוסי ארה"ב להעביר דרכן אספקה חיונית לישראל.

מלחמת אוסלו ממצה את כל המאפיינים של מלחמות ישראל עד היום עם אתגרים שמערכת הביטחון איננה ערוכה לתת להם תשובות. ארה"ב שוב חוזרת על מדיניותה המסורתית לתמוך בערבים בשתי נסיבות מדיניות עיקריות: האחת כשישראל נחלשת מדינית וצבאית, והשניה כשישראל מנצחת את אויביה בשדה הקרב. כך קרה כשיגאל אלון שבר את הצבא המצרי בחורף 1948 וחדר לסיני, כך ב- 1957, כשאיזנהאור הציג אולטימטום לבן גוריון לסגת מסיני תמורת מכתב ערבויות אמריקני, וכך כשהנשיא ג'והנסון במאי 1967 דחה את אבא אבן שדרש לקיים את מכתב הערבויות האמור בטענה המבישה "שאיננו מוצאים את העותק שלנו ממכתב הערבויות". מעולם לא נהגו האמריקנים בבת ברית נאמנה כישראל בדרך המבישה בה נהגו בנו. ממשל קלינטון היה לממשל העוין ביותר למדינת ישראל מכל הממשלים האחרים, וזאת בסיוע צמוד ובעידוד של חבורת אוסלו, שהגדילה עשות והפעילה על האמריקנים לחץ כדי שאלה יכתיבו למדינת ישראל תנאים מדיניים, שהשמאל לבדו לא היה מסוגל להשיג בבחירות דמוקרטיות. בגידתו של ממשל ארה"ב היוצא בישראל, לאחר תגובתה המאופקת לטרור הפלשתינאי, הוא חזרה על המדיניות הישנה נושנה. כך חוזרת ישראל 33 שנים אחורה למלחמת אין ברירה, כשידידתה הגדולה בוגדת בה תמורת בצע פוליטי, נפט ואינטרסים עולמיים. הפרדוקס הוא שמעצמה זו התייצבה לימין ישראל רק כשזו הייתה נחושה להילחם ועמדה בכוח על זכויותיה באיזור. משטר אוסלו הפך את ישראל למדינת חסות אמריקנית שאיש איננו מתיחס ברצינות למנהיגיה. שקיעתה של ישראל הלוחמת והפיכתה לגרורת בננות אמריקנית הייתה המשך להתנוונות מערכת הביטחון הישראלית. בעקבות הכישלונות הרצופים והתבוסות בלבנון ובאינתיפאדה, חפשו אדריכלי אוסלו בצבא פתרון קסם מדיני שיגובה על ידי אמריקה מצד אחד, ויבוצע על ידי קבלני המשנה לביטחון הלאומי בדמותם של ערפאת בשטחים ושל אסד בסוריה ובלבנון. מלחמת המפרץ הציגה בפני אלופי צה"ל פתרון קסם צבאי חדש שלא חייב, לדעתם, מאמץ אינטלקטואלי לשיקום ולבנייה מחדש של זרוע היבשה של צה"ל. עוצמות האש האוויריות והיבשתיות הכבירות שהפעיל גנרל שוורצקופף האמריקני נגד עירק קסמו למפקדים כשמחוני, עומר בר-לב, ברק, דן שומרון ואחרים. פתרון חלופי זה לתורת בטחון עדכנית ולתורת לחימה ראויה התגלה כמקסם שווא במהלכי דין וחשבון וענבי זעם. אסכולת האש ללא תמרון בצה"ל הסתמכה על הנחות שווא שהחברה הישראלית שוב איננה מוכנה לשאת בקורבנות למען קיומה. מורשתו של רבין, כפי שהוצגה על ידי איתן הבר, קובעת שקשה לעקור מצה"ל תרבות קלוקלת של "סמוך יהיה בסדר", וכן שהציבור עייף ממלחמות ושצריך לסגת תמורת שלום מיעדים לאומיים.

תורת הביטחון החדשה של אש מדויקת ללא תמרון והבקעה הייתה בדיוק הפיתרון אותו חפשה המערכת, במקביל למנטרה של "אין לסכסוך פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני". תפיסה זו, גובתה בלקחים שגויים ממלחמות ישראל, ועל פי המצדדים בהם, נגבה מחיל היבשה הישראלי מחיר כבד בהבקעה ובתמרון אל השטחים האופרטיביים והאסטרטגיים של האויב, ומשום כך יש בתורה החדשה משום פתרון קסם לחולשתה של החברה הישראלית לאבידות. בהמשך לתפיסה מסוכנת זו החלו לחפש לכל בעיה מבצעית פתרון טכנולוגי. למה לשלוח כיתת צנחנים אם אפשר לרסק את האויב בעזרת טיל מדויק או פצצה חכמה!? הצרה התעוררה כשהחיזבללה בלבנון ואש"ף בשטחים, הציבו תשובה צבאית ותקשורתית הולמת לצה"ל: נשים וילדים הנשלחים אל מול האש משתקים את הפיקוד הישראלי ומנטרלים את מהלכיו. המלחמה הכוללת מתקרבת מיום ליום, והדרג המדיני ממשיך בשלו, והצעות כניעה לערפאת רק מסלימות את המצב. באין תורת ביטחון מוסכמת ובהיעדר תורות לחימה ודוקטרינות צבאיות רלבנטיות, אין גם תשובות צבאיות ודרכי פעולה מתאימים למצבים מורכבים בשדות הקרב שיתנהלו, כצפוי, על פי אופי הזירה המזרח תיכונית, בשטחים בנויים ופתוחים, בים ביבשה ובאוויר, בתוך שטחי המדינה ומחוצה להם. בדומה למלחמת יוה"כ יצטרך הצבא ללמוד ולהתחדש בדרישות שדה הקרב המשתנה הזה תוך כדי המערכה הכבדה, בתשלום מחירה הכבד של ההזנחה, אך גם מתוך הכרה כי מלחמה זו היא מלחמת קיומנו. יש החוזים כי מלחמה זו תתנהל זמן רב, עם הפסקות אש קצרות ובחזיתות שונות במזרח התיכון. ישראל איבדה לא רק את יכולת ההרתעה שלה כתוצאה מניוון אוסלו; פיקוד צה"ל הוכיח, ביותר מפעמים אחדות כי רוח הלחימה שלו, שיקול דעתו המבצעי הטהור והרצון לנצח ולהכריע את האוייב - אבדו לו. רוב הכתבים הצבאיים בעיתונות הישראלית משרטטים תסריטים של מלחמה ממושכת, מתישה, בלא הכרעה, שבסיומה מובל צה"ל אל שולחן הדיונים מובס וכושל. אדריכלי אוסלו הטמיעו בקרב נאמניהם בצה"ל רוח תבוסה ונכאים שתמיד ובכל המצבים "בסופו של דבר נשב למו"מ עם הפלשתינאים – ולפיכך אין טעם להתאמץ ולנצח". אמירה זו היא אולי המסוכנת וחסרת האחריות ביותר לקיומה ובטחונה של ישראל. יש להבין שבמצב בו מסתיימת מלחמה כוללת נגד מדינות ערב בעודם, כולם או חלקם, ניצבים בלתי פגועים סמוך לגבולות ישראל – היא בגדר של איום מיידי לישראל, התשה בלתי פוסקת וחורבן. תורת בן גוריון קבעה במפורש שאסור לישראל להתיר לצבאות ערב לשהות בסמוך לגבולותיה בגלל ממדיה האסימטריים של המדינה, מרחביה הקטנים והצפופים, ופגיעוּת מתקניה החיוניים. תורת הביטחון הישנה של ישראל, זו שהוחלפה בדוקטרינה הכושלת של מיגון, מגננה והנמגה (משורש נמוג, מתפוגג) – עלולה להוביל במוקדם או במאוחר לקיצה של המדינה. אויב איננו נמוג מעצמו אלא אם ממגרים אותו. מיגון איננו פתרון לבעיה אופרטיבית של ירי אויב על אזרחיך, ומגננה היא צורת קרב שנכפית עליך בניגוד למתקפה שהיא צורה בה אתה יוזם לחימה על האויב. אף שקצרה היריעה במאמר זה לסקור את כל החורבן שהותיר משטר אוסלו על מערכת הביטחון, די אם נסקור את מקצת הנחות היסוד המטעות של רבין בהסכם זה:

"משטרה פלשתינאית קטנה לא תשנה את מאזן הכוחות האסטרטגי של ישראל ולא תהווה לה סיכון קיומי".

משגה: 3 דיביזיות החי"ר הקלות של צבא השחרור הפלשתינאי (צש"פ) מרתקות כבר היום את כל הסדיר של צה"ל – כולל שריון, ובמקרה מלחמה כוללת יהיה צורך לטפל בכוח זה כמו בכל צבא ערבי אחר, כי ביכולתו לפגוע בלוגיסטיקה, היערכות כוחות, ריתוק באש של מטרות אסטרטגיות וכיבוש של ישובים יהודיים. אם ישראל הייתה חופשית לנייד כוחות בקווים פנימיים בכל המלחמות אחרי 1948 – היום צבא ערבי עוין ערוך בתוך הארץ ומשבש את תכנוני צה"ל – יחד עם מרד ערביי ישראל. צש"פ גם מאיים על נתב"ג ושדות תעופה אחרים באש מרגמות וקטיושות, טילים מונחי לייזר ואף נק"ל.

""אוסלו יביא ביטחון אישי, רב וגם אם לא – אין בכך סיכון אסטרטגי. ערפאת יטפל באויבי השלום, החמאס והג'יהאד, בלי בג"ץ ובלי בצלם".

משגה: אוסלו הביאה את לבנון לכל עיר בישראל ואש נורית על הבירה, רצח וטרור התגברו גם בקו הירוק ו- 350 נרצחי אוסלו ואלפי פצועיו הם ראייה לעוני האסטרטגי של מי שנחשב מוח אנליטי ומר ביטחון. לחובת מורשת רבין ומשטר אוסלו ייזקף גם הרס הצבא המפואר וחינוך משחית וממאיר של חייליו בקוד אתי שהוא אולי כשר אך מסריח למשימותיו של הצבא. הפקרת חייל מג"ב, יוסוף מדחת בקבר יוסף, הבריחה המבישה ממתחם הקבר, ובהמשכם, הפקרת הפצועים בהר עיבל, גילה וקבר רחל, הם הוכחה לקריסתו של צה"ל, שנקלע למלחמה גורלית בעת שהוא מצוי בשיאם של תהליכי השחתה, ניוון, תבוסה ודמורליזציה. זהו צבא שרבים ממפקדיו הבכירים מתמנים לתפקידם פחות בשל יכולתם הצבאית, מנהיגותם ותפקודם בשדה הקרב, ויותר בשל היותם נאמנים למשטר אוסלו. את השלכות הסיאוב המוסרי היטיב לבטא אל"מ הד"ר מאיר פעיל, סנגורם של מפקירי חייל מג"ב בקבר יוסף ושל הבריחה ממנו: "פינוי פצועים בצה"ל איננו מתחייב בכל המקרים". צה"ל שכח את ערך הניצחון, הדבקות במשימה ואת אמירת האמת של מפקדיו. הפקרת הלוחמים במעוזי קו בר-לב במלחמת יום הכיפורים, שהייתה מן הסיבות העיקריות לטראומה של אותה מלחמה, דומה ששבה וחוזרת ומכה בנו שנית. הקרקע רועדת ופיקוד צה"ל מכחיש הפקרת פצועים בכלל ומתחפר מאחורי "החלטות מבצעיות סבירות" של חקירות כסת"ח מבישות. מלחמה זו מתנהלת כשברשת הקשר הפנימית – בפלפונים בין ההורים ללוחמים בחזית – מקבלים החיילים הוראות ישירות מהאמא: "תירה בתוקפים אש תופת ואל תתן למפקדים שלך להפקיר אותך למוות", וגם שומעים אב האומר לבנו: "תירה במחבלים ואל תפחד, אם צריך אני אשב במקומך בבית הסוהר".

עם שלם חש את קריסת מנהיגיו, את סכנת המוות המרחפת עליו ואת הצורך לקום ולעשות משהו – להילחם ולבחור בחיים. צה"ל, שסרב להפיק ולו מקצת מהלקחים המבצעיים והאתיים של מלחמת יום הכיפורים – מצא עצמו במלחמת לבנון חוזר, ובצורה קשה עוד יותר, על תבוסת התקפת הנגד של פיקוד דרום מהשמונה באוקטובר 1973. צבא זה, שהובס באינתיפאדה על ידי ילדים זורקי אבנים, ועשר שנים אחר כך הוברח מלבנון בחרפה – עומד עתה לפני האתגר הצבאי הגדול בתולדותיו, ועם פיקוד בכיר שנוי במחלוקת.

אפי איתם (פיין), תת אלוף מצטיין, כריזמטי ושואף להכרעה – מוצג על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון "כבלתי ראוי לדרגת אלוף וכמי ששייך לדור אחר". תת אלוף יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה, מתראיין בתקשורת וחוזר על המנטרה של דן שומרון, רמטכ"ל התבוסה באינתיפאדה הראשונה, ושל עמרם מצנע אלוף פיקוד מרכז באותה תקופה: "אין פיתרון צבאי לבעייה אלא רק פתרון מדיני". כך אמרו בכירי צה"ל: "שאין את מי לנצח בלבנון", ואת פרי הבאושים אוכלת מדינת ישראל כולה. אותו צה"ל, שחדל להאמין בעצמו, וסיגל לעצמו את הקיבעון שלפיו יש לחפש פתרון מדיני כל פעם שמסרבים להתמודד עם בעיה צבאית מורכבת – חייב עתה להתמודד עם בעיות של לחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית חמושה ונחושה בעודו מצוייד בקוד אתי ובהנחות יסוד אופרטיביות פופוליסטיות המובילות אותו לאי ביצוע משימה עוד לפני שנורתה ירייה אחת. והדוגמאות הרעות מדברות בעד עצמן: אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי, גרם בהחלטותיו להתמוטטות רצועת הביטחון כולה משום שאיפשר להמוני אזרחים לבנוניים, המונחים על ידי אנשי חיזבאללה, להשתלט על הגזרה המרכזית ברצועת הביטחון, רק משום שעל פי קוד אתי שגוי ומחשש לתקדים "כפר-כנא", נמנע מלעצור את האזרחים החמושים. כתוצאה מכך התמוטטה הגזרה המרכזית ובעקבותיה קרסו הגזרות המזרחית והמערבית כמגדל קלפים, וכוחות צה"ל שבפנים השטח כותרו ועמדו בפני סכנת פגיעה. מדינת ישראל חייבת לתת תשובה לשאלות הללו, כי המלחמה הזו היא מלחמת אזרחים במהותה, וילדים נשלחים קדימה להשגת נקודות זכות ברשתות התקשורת העולמית. אלוף פיקוד צפון עשה שיקול מבצעי מוטעה בשלב לחימה קריטית והוא סיכן ביודעין לא רק את חייליו, להם הוא חייב נאמנות כמפקד, אלא אזרחים ישראליים שעל עצם הגנתם ושלומם מבצע צה"ל את הלחימה בשטח לבנון. שיטת ההפעלה של אזרחים כנגד צבא סדיר היא אסטרטגיה ערבית מצליחה באשמת טיפשותם של מנהיגינו, ועל כן אומצה במלחמה זו, על ידם, בהצלחה מרבית. כך גם התבטא ראש השב"כ לשעבר, האלוף עמי איילון, ימים אחדים טרם פרוץ המלחמה: "שאנחנו נובס בכל פעם שתופעל נגדנו אינתיפאדה של ילדים וזורקי אבנים, משום שאנחנו לא יכולים להלחם בילדים". המוסר הכפול, של הקרבת חייליך למען "שמירת שמה" של ישראל בתקשורת, ובהמשכו הישיר, סיכון ביטחונם של נשים וילדים ישראליים כנובע מהצלחתם של פורעי האינתיפאדה לפגוע בהם, מסרסים את הצבא והורסים את כושר ההרתעה שלו, באזור היודע לכבד כוח ונחישות ובז לרפיסות ופחדנות. דומה שעוצמת החולשה הערבית תגבר על חולשת העוצמה הישראלית ותביס אותה. המלחמה הזו היא מלחמת אזרחים במהותה ואזרחים המשתתפים בה יקבעו את תוצאותיה ואת גורלה של מדינת ישראל, בגליל, בעזה ובירושלים. בין הרג מכוון של אזרחים לבין ביצוע משימה - על אף הצטרפותם של אזרחים אליה כמגן אנושי לכוח הלוחם בנו - יש די מרחב תמרון מוסרי ואנושי. הקוד האתי של צה"ל חייב להתעדכן ולהתייחס כראוי למשמעויות הנלוות לאי ביצוע משימה על מי שעל קיומו אמור צה"ל להגן. האסטרטגיה בה נוקטים אויבינו ומאיימים בה – קרי הצעדת רבבות אזרחים לגדרות הגבול של ישראל עם שכנותיה - אסור לה שתתקל ברפיסות המבצעית דוגמת זו שגילה אלוף פיקוד דרום, יום טוב סמיה לפני כשלוש שנים, בעת חדירת מאות אזרחים מצריים לסיני בלא ניסיון לעוצרם, וכן, במדיניות הלקויה של התמודדות עם פורעים ערביים, הנקבצים במאורגן לגדרות יישובינו בצפון, ממררים את חייהם של אזרחינו ומשפילים אותם כחלק ממערכה פסיכולוגית להשמדת ישראל. ליקוי מאורות מוסרי, צביעות ופופוליזם תקשורתי ופוליטי אסור להם להסיט את צה"ל מהמטרה לשמה נועד ולאורה לפעול: להגן על אזרחי ישראל! חייל צה"ל הנשלח אל מול ילד פלשתינאי מיידה אבנים איננו נלחם רק נגד הילד, אלא מתייצב במערכה כוללת נגד מיליוני לוחמים ערביים, העומדים מאחורי הילד הפלשתיני ומטרתם להשמיד את מדינתו של הילד היהודי שעליו הנו מגן. צה"ל ידע לתת מענה מוסרי במלחמות העבר שלו, ואין בדברים משום עידוד להרג מכוון ושיטתי של אזרחים. כנסיות ובתי אזרחים בבית ג'אלה לא צריכים להיות בסדרי עדיפות מעל שלוותם וחייהם של תושבי ירושלים וגילה. לא הקוד האתי הפוליטי של אסא כשר דרוש לצה"ל, אלא קוד נאמנות מוסרי לאזרחי מדינת ישראל ולמולדת, אשר יתבסס על עקרונות אמנת ג'נבה, חוקי המלחמה הבינלאומיים ולמוסר היהודי, שתמיד שמש נר לרגלי החייל העברי. בתוך המלחמה הזו יגבש צה"ל מחדש את עקרונות אחוות הלוחמים, מוסר הנביאים ורוח צה"ל שנהרסה על ידי משטר אוסלו.

בלית ברירה יהיה צה"ל חייב לחזור לתורת הביטחון הישנה, ולהתאימה לנסיבות החדשות. אל לה לישראל להיגרר למלחמה בתוך גבולותיה, ועליה להכריע את כוחות האויב בשטחו הוא. הדילמה בפני מדיניות ישראל כיום, שכדי למנוע מלחמה כוללת עליה קודם כל לחסל את הצבא הפלשתינאי במהירות מרבית, להשיב את השקט על כנו ולהשיג שלום בתנאים ריאליים לישראל, אולם עצם המהלך הזה יוצר סיכון שבמהלכו יתייצבו מדינות ערב נגד ישראל כדי להכריעה ולהכתיב לה תנאים בטרם יסתיים המהלך לטובתה של ישראל. יכולתו הנמוכה של פיקוד צה"ל (להבדיל מאומץ הלב של חייל צה"ל הפשוט, שהוכיח עד עתה קשיחות ויכולת עמידה רבים) אינם מבשרים טובות על יכולתה של ישראל לעמוד במלחמה כוללת, ושוב, חוזרים לנקודת ההתחלה, שחולשה כזו תגרור את ישראל, בניגוד לכוונותיה, למלחמה כוללת.

הסכם אוסלו יצר מצב בלתי אפשרי וככל שנקדים לחסלו יהיה המחיר הכולל נמוך יותר. בן גוריון קבע, בין שאר הנחות היסוד של הביטחון הלאומי, שהימצאותו של צבא ערבי בתוך גבולות הארץ מהווה איום קיומי ויש לסכלו בעודו באיבו. החזרה לתורת הביטחון הישנה היא צו השעה למאבק הקיום של מדינת ישראל, ואנטי-תזה למשטר שביסס את בטחון הציבור על צבא זר המיועד למנוע טרור ברחובות ישראל. שתי דרכים וחלופה אחת עומדות היום לפני ישראל אם ברצונה לחיות. האחת מובילה למוות השניה לחיים. הניצחון במלחמה זו יחייב אותנו לבנות הסכמה לאומית חדשה, לעצב מחדש את מגילת העצמאות, ולהקים על יסודות חדשים את הרפובליקה השניה של מדינת היהודים. רפובליקה יהודית וציונית זו תקבע את גבולות הקבע, כמינימום הכרחי, על הירדן ובקעת הירדן, רמת הגולן והגבולות הבינלאומיים עם מצרים. אנו היחידים שנקבע את הסדר הקבע של קיומנו לדורות ולא אחר.

כל שטח ממנו יתקיפונו אויבנו יהפוך אוטומטית לשטח ישראלי ריבוני, והתוקפן ישלם את מחיר תוקפנותו במלואו. ישראל תציב חומת ברזל ניידת וקיר אש נע בגבולותיה, ותבסס את מדיניותה, במועד ובנסיבות המתאימות, גם על אופציה גרעינית, ותציב מחירון אימה בפני אויביה אם יעזו לאיים על ביטחונה ולפגוע בה בנשק לא קונבנציונלי. הסכמי שלום, מכאן ואילך, יתבססו על זהירות מרבית ובחינה מדוקדקת של קיום ההסכמים לטווח זמן ארוך ועל העיקרון של שלום תמורת שלום ושטחים של האויב תמורת מלחמה. אם למישהו יש אלטרנטיבה טובה יותר, שיקום! כשתסתיים המלחמה בניצחוננו ישראל תהפוך למדינה שונה לחלוטין. כל פיתרון אחר יביא לתוהו ובוהו ולגסיסתה של ישראל.